ביקורת ספר: מרטין גילברט תוקף את המיתוס, שלפיו יהודים חיו בשלום תחת שלטון מוסלמי, ומתאר לא רק תקופות של סובלנות כלפיהם, אלא גם רדיפות ופוגרומים

בית הכנסת יוסף עבד בטהראן

האם יהודים ומוסלמים אכן חיו בהרמוניה בארצות האסלאם

פורסם ב:|  15.10.2013

באוהלי ישמעאל: תולדות היהודים בארצות האסלאם. מאת מרטין גילברט. תירגמה מאנגלית: לבנה זמיר, הוצאת כנס הפקות, 382 עמ’,
149 שקלים

רק על ספרים אחדים אפשר באמת לומר בלב שלם, כמאמר הקלישאה, כי “שום ספרייה ביתית אינה שלמה בלעדיהם”. ספרו של ההיסטוריון הבריטי הוותיק מרטין גילברט, שתורגם מאנגלית ויצא לאור כעת בעברית, עונה ללא כל ספק להגדרה הזאת, בראש וראשונה מפני שהוא ממלא חלל במדף הספרים בעברית, שמונחים בו היום רק ספרים ספורים על היהודים בארצות האסלאם. למרבה הפליאה, כמעט לא נכתבו בישראל ספרי מחקר המגוללים בפירוט את ההיסטוריה של יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, מימי מוחמד ועד חורבן הקהילות היהודיות במחצית המאה ה–20. מי שרצה עד היום ללמוד על ההיסטוריה של מחצית מתושבי המדינה היהודים – נאלץ לעשות זאת באנגלית.

גילברט מתמקד בפרטים הקטנים בלי לשכוח לשרטט גם את התמונה הרחבה. כוחו של הספר נובע מכישרונו של המחבר לשלב מידע היסטורי רב עם סיפורים אישיים. הספר נקרא לעתים כרומן, בלי לאבד את אמינותו המחקרית ההיסטורית. לרגעים שולף גילברט מכיסו זכוכית מגדלת ומתאר אנקדוטות ואירועים בודדים, ובמקומות אחרים הוא מתבונן ממעוף הציפור ומסיק מסקנות כלליות.

יותר ממסעי הצלב

לאורך הספר עולה השאלה אם יהודים ומוסלמים אכן חיו בהרמוניה בארצות האסלאם, כפי שמקובל לעתים לטעון. קשה כמובן להכליל הכללות על מרחב גיאוגרפי המשתרע מחופי האוקיינוס האטלנטי במערב ועד איראן שבמזרח, או על חייהן של קהילות לאורך תקופה של כ–1,400 שנה. ובכל זאת, טוען גילברט, המכנה המשותף ליהודים שחיו תחת האסלאם הוא היותם מיעוט מובחן ונמוך־דרג, שתלוי בטוב לבו של המשטר והשליט בכל רגע.

למרות תקופות רבות של שגשוג וסובלנות, היהודים מעולם לא נתפשו כחלק מהקולקטיב. על כן, בשעות מצוקה פנימית או חיצונית – מרידות או מלחמות, למשל – נטו השלטונות או ההמון להיפרע מהיהודים. פגיעות ברכוש ובנפש היו עניין שבשיגרה. מעשי רצח, ביזה ואונס ליוו את היהודים לכל אורך ההיסטוריה המשותפת להם ולמוסלמים.

למערכת היחסים בין השלטון המוסלמי למיעוט היהודי היה ביסוס משפטי החל במאה השמינית. אז נקבעה אמנת עומר, שנתנה ליהודים מעמד של “בני חסות”. מעמד זה העניק ליהודים הגנה על החיים ועל הרכוש, זכות לקיים את דתם ומידה של אוטונומיה קהילתית פנימית. ואולם, תמורת אלה נדרשו היהודים לסבול בהכנעה צורות שונות של אפליה חוקית וחברתית.

אפליה זו לבשה ופשטה צורות שונות, אך עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של היהודים. יהודים נדרשו לדוגמה לשלם מס מיוחד (ג’יזיה). הם לא יכלו לשמש עדים בבית משפט אם בתיק היה מעורב מוסלמי. יהודים לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים. לעתים נאלצו ללבוש גלימות ונעליים מיוחדות כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. בגדים ירוקים (צבע האסלאם) נאסרו עליהם לחלוטין. מוסלמים יכלו לקיים יחסי מין עם יהודיות, אך על יהודים נאסר לקיים יחסי מין עם מוסלמיות (עבירה שדינה מוות). גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, ואילו נשים נאלצו להשתמש בבתי מרחץ נפרדים. מעמד “בני החסות” בוטל רשמית רק במאה ה–19 על ידי הסולטן העותמאני.

גילברט מפריך אפוא לחלוטין את “מיתוס ההרמוניה”. הוא מראה כיצד התנכלו ליהודי ירושלים במאה התשיעית, מזכיר את התאסלמותם בכפייה של יהודי תימן בימי הרמב”ם, ועל התקופה העותמאנית הוא כותב לסיכום כי היהודים חשו את “אי הוודאות הבסיסית של החיים תחת שלטון מוסלמי: כפילות של הזדמנויות מחד ומגבלות מאידך, שילוב של הגנה ורדיפות” (עמ’ 101). רבים מציינים את תור הזהב של יהודי ספרד כדוגמה לדו־קיום ולשגשוג תרבותי וחברתי של הקהילה היהודית תחת השלטון המוסלמי, ובצדק. אך רק מעטים יודעים כיצד בא עידן זה אל קצו ב–1066 – “בהתקפה פראית של מוסלמים מקומיים נגד האוכלוסייה היהודית של גרנדה, שבמהלכה נרצחו כחמשת אלפים יהודים. מספר זה היה זהה, ואולי עלה על מספר היהודים שנהרגו בידי החיילים הנוצרים… בתחילת מסע הצלב הראשון” (עמ’ 59).

הפוגרומים בקהילות היהודיות בארצות האסלאם כמעט לא הותירו חותם בהיסטוריוגרפיה היהודית. כך, לדוגמה, בעשור הראשון של המאה ה–20 אירעה סדרה ארוכה של מעשי רצח ביהודי מרוקו – בעיר טאזה ב–1903 (40 הרוגים), בעיר סטאט ב–1907 (50 הרוגים) ובקזבלנקה ב–1907 (30 הרוגים). רק לשם ההשוואה, בפרעות קישינב, שהיו ציון דרך בתולדות הציונות והעם היהודי ואירעו באותו זמן בדיוק, נהרגו 49 יהודים.

במחצית המאה ה–20 הלך והידרדר מצבם של היהודים בארצות האסלאם, בעיקר בגלל התחזקות הלאומיות הערבית ובשל הסכסוך המחריף בין יהודים לערבים בארץ ישראל. היהודים נתפשו כמשתפי פעולה עם “הציונים בפלשתינה”, אם הזדהו עם הציונות ואם לאו. הקהילות היהודיות מצאו עצמן ללא הגנה, חשופות למינים שונים של פורענויות. בתוך כשני עשורים ידעו יהודים אלה פיטורים, הלאמות רכוש, שלילת אזרחות, הקפאת חשבונות בנקים, מעצרים, עינויים וגירוש.

הגרוע מכל כמובן היו מעשי הרצח ההמוניים: בבגדאד נרצחו ב–1941 יותר מ–150 יהודים בפוגרום בחג השבועות; בטריפולי שבלוב נרצחו 133 יהודים בנובמבר 1945; עשרות יהודים בדמשק ובחלב נרצחו בפרעות בשנת 1948; פרעות ביהודי עדן הותירו ב–1947 כמעט 100 הרוגים; עשרות יהודים נרצחו בקהיר ובאלכסנדריה בקיץ 1948. בתוך זמן קצר חרבו הקהילות העתיקות האלה, וממיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשנות ה–40 לא נותר כמעט זכר.

בגלל הסכסוך

מה יודע בוגר התיכון הממוצע בישראל על כל זה? מה יודע הישראלי המשכיל על קורותיהם של יהודי האסלאם? ביחסם של הישראלים לשואת יהודי אירופה היה משפט אייכמן נקודת מפנה דרמטית. אם עד אז טואטאו עדויות הניצולים אל מחוץ לשיח הציבורי, באו הדיונים בבית העם בירושלים ב–1961, ופרצו את הסכר. במובנים רבים, יהודי ארצות האסלאם עדיין ממתינים לאירוע מכונן כזה, שיפרוץ את המחסום התודעתי הקיים בחברה הישראלית ביחס לעברם. ההשוואה אינה בין הזוועות עצמן: יהודים בארצות ערב לא סבלו (למרבה המזל) מרדיפות וממעשי רצח בסדר גודל דומה לשואה; אך השתיקה וההימנעות מעיסוק בעדויות מזכירים את הימים שלפני משפט אייכמן.

למחיקה הזאת מהתודעה יש סיבות רבות, ורובן קשורות במובהק לסכסוך הישראלי־ערבי. אפשר אפילו לומר כי ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם נפלה קורבן לסכסוך המתמשך. כך, לדוגמה, מדינת ישראל הרשמית נמנעה במשך שנים מאזכור גורלם של יהודי ארצות האסלאם מחשש שהדבר יביא ללגיטימציה ולהכרה בתביעותיהם של הפליטים הפלסטינים – שתי קבוצות אוכלוסייה שנאלצו לעזוב את בתיהן בעקבות הסכסוך. המחשבה היתה כי אם תימנע ישראל מעיסוק בתביעותיהם של יהודי ארצות ערב, יפסיקו גם הפלסטינים לעסוק ב”זכות השיבה”; מחשבה זו כידוע התבדתה.

אך גם חלקה של החברה האזרחית והאליטות האינטלקטואלית והתקשורתית בדחיקת עניינם של יהודי ארצות ערב ראוי לאזכור. קשה להיזכר בכתבות או במאמרים רבים בנושא (יוצא דופן הוא בן דרור ימיני ב”מעריב”). אין אינטלקטואל בולט שמשמיע את קולו בעניין זה. גם שורה ארוכה של אינטלקטואלים מזרחים שקמו בישראל בדור האחרון (דוגמת יוסי יונה, יהודה שנהב ויוסי דהאן) מבכרים לעסוק באפליית הממסד האשכנזי כלפי דור הוריהם, ובדרך כלל אינם כותבים על שאירע לדור ההורים בארצות המוצא שלהם.

תולדות היהודים בארצות האסלאם מפריכות נדבך משמעותי בנרטיב הערבי לסכסוך, ולפיו עד הציונות “הכל היה בסדר”; יהודים חיו בשלום ובהרמוניה תחת שלטון מוסלמי, טוענים הפלסטינים, והציונות היא זו שיצרה את הסכסוך. ידיעת העובדות אינה מאפשרת לדבוק בנרטיב הזה. כל עוד תהיה זו התפישה הרווחת בקרב האליטה בישראל, קורותיהם של יהודי ארצות ערב נדונים להישאר בקרן זווית. יש לקוות כי ספרו של גילברט יבשר את תחילתו של דיון שבסיסו היסטורי־עובדתי, ולא רק פוליטי.