ביוגרפיה חדשה של הסופר היידי חתן פרס נובל מאירה פינות אפלות בחייו, כמו הבן שנטש באירופה, הדיכאון והמחשבות האובדניות שליוו אותו במשך שנים ארוכות. מחברת הביוגרפיה מספרת בראיון כי למרות המרחק והשנים שחלפו, קסמו האישי הצליח לכבוש גם אותה

יצחק בשביס-זינגר (תצלום: יריד הספרים של מיאמי, 1988)

המאהבת האחרונה של בשביס זינגר

פורסם ב: |  1.10.2010

בגיל 74 שקל יצחק בשביס-זינגר שוב להתגרש. כמה שנים קודם לכן התדפקה על דלתו דבורה טלושקין, צעירה בת 21, וביקשה להשתתף כתלמידה חופשית בשיעורי הכתיבה היוצרת שלו. מהר מאוד היא נהפכה לנהגת הפרטית שלו, למזכירתו, למלווה הצמודה, לנערת השליחויות ואפילו לאחת מהעורכות הספרותיות שלו. “אלוף של קסם אישי”, כתבה עליו דבורה בזיכרונותיה. “היא מובילה אותי כמו כלב ברצועה”, כתב עליה הסופר היידי הדגול חתן פרס נובל, “ואני לא יכול עוד בלעדיה”.

בשביס-זינגר היה נשוי אז לאשתו אלמה, אבל כמו הרמן ברודר, גיבור ספרו “שונאים סיפור אהבה”, גם הוא עצמו מעולם לא הסתפק באשה אחת. “וכי יש לו לאדם שליטה על יצריו?”, שאל בשביס-זינגר פעם, “כל רומן העשיר את חיי ואת יצירתי. לא, איני מצטער. רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים – אתנהג כרווק”.

אהבתו של בשביס-זינגר לנשים היא ככל הנראה תו האופי הידוע ביותר שלו, אבל ביוגרפיה חדשה של הסופר, מאת מבקרת הספרות של העיתון הצרפתי “לה מונד”, פלורנס נואוויל (הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, בתרגום דורית דליות רובינוביץ), מבקשת כעת להאיר גם פינות אפלות יותר בחייו, כמו הבן שנטש באירופה שנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הדיכאון והמחשבות האובדניות שליוו אותו במשך שנים ארוכות, ורגשות האשם והבושה שחש לנוכח העובדה שנטש את אמו, התנכר לאחותו וקינא נואשות באחיו.

נואוויל בילתה שנים ארוכות בניסיון להתחקות אחר הביוגרפיה המפותלת של זינגר. היא הגיעה לכפרים קטנים בפולין, פישפשה במסמכי ארכיון זינגר בטקסס ונפגשה עם קשישים בני דורו שהכירו אותו באירופה ובארצות הברית. ומה לנואוויל, צרפתייה צעירה, לא-יהודייה, שאינה דוברת יידיש, ולאיש הרחוק ממנה כמעט בכל היבט אפשרי? “אני עדיין מתפעלת מהשאלה הזאת, שאני נשאלת פעמים כה רבות!”, אומרת נואוויל בראיון מיוחד ל”ישראל היום”. “את יהודייה? לא? אז מה לך ולבשביס? זה תמיד נראה לי משונה – כמו להיות מופתע מהעובדה שקורא לא-נוצרי אוהב ואף מבין סופרים נוצריים. האמנות היא מעבר לזה, לא?

“התכונה האמיתית של זינגר טמונה דווקא בעובדה שאותה יצירה, המושרשת כל כך ביהדותו, פונה באותה עוצמה לקורא בקיוטו או במיאמי. זו התעלומה הראשונה שרציתי לפענח. למעשה, גם בעיני זינגר עצמו, זה נראה משונה. הוא כתב פעם: ‘הדבר הכי מוזר זה שככל שאדם ייחודי יותר, כך הוא נעשה דומה יותר לאחרים!’. תעלומה אחרת שרציתי לפתור היא איך סופר קטן ואביון שכותב ביידיש מעז להגיע לניו יורק עם 20 דולר בכיס, במצב דכאוני למדי, מבלי דעת יותר משתי מלים באנגלית (“Sit Down”), כשבפיו שגורה שפה גוססת. איך אדם כזה מצליח להגיע לפרס נובל?

“אבל יש לי גם קשר אישי. בעלי מרטין הירש, שהיה שר בממשלת צרפת עד לא מזמן, חווה סיפור משפחתי דומה לסיפור חייו של זינגר, וחשוב היה לי להעביר לילדי משהו מאותה המורשת ומאותו הסיפור. כשהתחלתי את המסע לגילויו של בשביס-זינגר, ראיתי בו מספר סיפורים מופלא ועד לתרבות עלומה. אבל היום אני רואה בו איש עכשווי, עם חשיבה שמלווה אותי והומור שלא מפסיק להצחיק אותי. הוא גבר מובהק של נשים. למעשה, גבר שהצליח לכבוש עוד אישה, אפילו אחרי מותו… אותי. אני כנראה הכיבוש האחרון שלו!”

בעקבות האח

מחברת הביוגרפיה פלורנס נואוויל

יצחק זינגר נולד בשנת 1904 בכפר הפולני הקטן לאונצין. אביו היה רב, כפי שהיו גם אבות אבותיו מזה דורות רבים. המשפחה מתגאה במסורת חסידית ארוכת שנים, ואחד מאבותיו של זינגר היה בשעתו מתלמידיו של מייסד החסידות, הבעל שם טוב. כאשר נואוויל מבקרת בכפר שנים רבות לאחר מכן, היא מגלה רחוב על שם בשביס זינגר, אבל “זהו שביל ללא כל בתי מגורים. איש מתושבי לאונצין לא היה מוכן לגור ב’כתובת יהודייה’” (עמ’ 14).

בבית שוררת אווירה נזירית וסגפנית. בשביס זינגר “מבלה את ילדותו במגורים עם ריהוט דל ומזווה ריק”, כותבת נואוויל, “כי הוריו תיעבו מה שמסמל מותרות – שטיחים, ציורים, פסלונים. אלה ודומיהם היו מושא לגינוי שיטתי בהיותם מסמלים ראוותנות או עבודת אלילים”.

אותה קשיחות, היא כותבת, היתה נהוגה גם כלפי הגוף, שנחשב כפריט המשמש את הנשמה בלבד. בזיכרונותיו סיפר זינגר איך חג פורים עורר זעם אצל הוריו. ביום הזה הדיף האוויר ניחוחות קינמון, זעפרן ושוקולד. שליחים היו מביאים לאביו הרב יין, דבש ודג ברוטב חמוץ-מתוק. אבל למורת רוחם של הוריו היתה אווירת השטות והמותרות, וגם את מסיכות החג השליכו לפח. “התחפושות והשירים הזכירו להם יותר מדי את התיאטרון”, כתב זינגר, “והתיאטרון נחשב טריפה, תועבה. בעיני משפחתנו, כל העולם – טריפה” (עמ’ 17).

אלא שלמרות הייחוס ולמרות האווירה בבית, זינגר משתכנע בגיל צעיר מאוד כי האדם עיוות את מהות הדת. “אבי ראה בי חילוני אף אם האמנתי באל”, כתב זינגר לימים. “הוא דרש יותר מזה, שאאמין בכל דוגמה פעוטה ביותר, בכל צו שיומצא על ידי הרבנים דור אחר דור. שאהיה משוכנע כי הכל ניתן על ידי משה על הר סיני. ואני ראיתי בעיני כי החוקים האלה מעשה ידי אדם הם. למשל חוק אחד בתנ”ך הופך להיות שמונה עשר חוקים במשנה ושבעים בגמרא או אצל הרמב”ם. הבנתי שהדת אינה אלא פרשנות על פרשנות” (עמ’ 8).

אופיו מתפתח על רקע התהפוכות הדרמטיות של תחילת המאה ה-20, מיליוני האזרחים והחיילים המתים במלחמת העולם הראשונה, המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ומראות האנטישמיות בפולין. כבר אז, כותבת נואוויל, הוא מפתח את “אתיקת המחאה” שלו, שתמציתה כעס על אלוהים והתרסה כלפיו. זינגר מאותת לאל בכל הזדמנות שנקרית בדרכו כי הוא אינו מצדד באופן שהוא מנהל את העולם, גם לא בהיעדר החמלה שלו, ואף לא בשתיקתו.

הוא מפתח יחס של הערצה כלפי אמו, ובשנת 1927 מוסיף לשם משפחתו את שם אמו “בשביס”, בת שבע ביידיש. אביו מופיע בכתביו האוטוביוגרפיים תמיד בצל, מחוק, כמעט מפוחד, אך אמו מצטיירת כאישה דעתנית שניחנה בתבונה ואישיות מיוחדות במינן.

השפעה ניכרת יש לאחיו הבכור יהושע, שמתפקר עוד לפניו ומביא לו ספרי מדע ופילוסופיה. יצחק קורא את הרפתקאות שרלוק הולמס ביידיש, וכבר בגיל 12 גומע את “החטא ועונשו”. “הצורך שלי לדעת מה שהחילונים או המדענים ידעו הלך וגבר”, הוא כתב. “מי יודע? אולי טמנו בחובם את האמת” (עמ’ 38).

אחיו גם פותח לו את הדלת לעולם הספרות, ובזכותו הוא מקבל עבודה במערכת עיתון ספרותי בוורשה, שם הוא עובד עד 1935. כל אותה תקופה נמצא יצחק בצלו של אחיו, שהיה עד אז הזינגר המפורסם מבין השניים. האח יהושע גם מחליט להגר ראשון לאמריקה, ומושך בעקבותיו את יצחק. הקריירה הספרותית של יצחק מתחילה לנסוק רק שנים מאוחר יותר, אחרי שאחיו – מושא להערצה ולקנאה גם יחד – מת מהתקף לב באמצע שנות ה-40.

לכתוב ביידיש, למרות היטלר

עמוד מתוך עיתון היידיש "פורוורד"

אלא שכאשר עוזב יצחק את אירופה בדרכו לארצות הברית, הוא מותיר מאחוריו לא רק את אמו (אביו מת עוד בסוף שנות העשרים), אלא גם אישה, רוחל שפירא, ובן, ישראל זינגר (זמיר). הימים ימי התגברות האנטישמיות, והנאצים כבר נמצאים בשלטון בגרמניה. כותבת נואוויל: “איך זינגר היה יכול לנטוש את ילדו בן החמש? איך יכול היה להשאיר אותו מאחוריו בעודו חוזה בבירור את הנולד? זוהי החידה, החור השחור. שום כתב, שום מכתב, שום סוד לא נחשף בעניין זה. אפילו מקורביו מעדיפים לא לדבר על כך. הנושא – טאבו” (עמ’ 70).

יחסו של זינגר לנשים רב פנים ותהפוכות. “קראתי את ספרו של אוטו ויינינגר ‘מין ואופי’”, הוא כותב, “והחלטתי לא לשאת אישה לעולם. חשקתי בנשים אך בו זמנית ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית שבהן היתה דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחר הרפתקאות”. הוא מקיף עצמו בכל הזדמנות בנשים, בדיוק כמו הדמויות בספריו, אבל מבקר ספרותי חד-עין מבחין כי לא מדובר כאן בקזנובה ותו לא: “הדמויות של זינגר ניחנו בחוש אחריות שהוא מקור כל צרתם. הם מתאמצים מאוד שלא לגרום עוגמת נפש לאיש. מה שמריץ את זינגר זה בדיוק אותו צורך לשמור על כל הפילגשים שלו בו זמנית, מבלי להזניח את הרעיות, מבלי לאכזב אף אחד, תוך מילוי צרכיהן הנפשיים, הרגשיים, הכלכליים וכמובן הגופניים” (עמ’ 60).

באמריקה כותב זינגר מדי שבוע סיפורים בהמשכים בעיתון היהודי “פורוורד”. מבחינה סגנונית ונושאית הוא אולי האב הרוחני הדרמטי של וודי אלן, אלא שזינגר בוחר להתמקד בגיבורים יהודים. “חשתי עד כמה היידיש והעם היהודי חשובים לי”, כתב, “וידעתי שאם ארצה להיות סופר אמיתי, יהיה עלי לכתוב על היהודים ולא על האמריקאים הגויים שלא הכרתי כלל” (עמ’ 99).

החלטה ברורה נוספת היא להמשיך ולכתוב ביידיש. “אין לי שום סיבה להפסיק לכתוב בשפה הזאת בגלל היטלר שרצח חלק גדול מדובריה”, אמר זינגר, “אם אעשה זאת, יהיה זה כמו להשלים את עבודתו”. פריצת הדרך וההצלחה הכלכלית מגיעים כאשר עמיתו הסופר סול בלו מתחיל לתרגם את הטקסטים של זינגר מיידיש לאנגלית. זינגר ממשיך לפרסם מדי שבוע ביידיש ב”פורוורד”, ובמקביל מתאים את הטקסטים לקוראים באנגלית. “לא זו בלבד שהטקסט נעשה קריא יותר, אלא גם מקובל יותר בקרב הקוראים הווספים. זינגר הרחיק לכת ואפילו שינה את הדוברים, סופי עלילה או קטעים שלמים בסיפוריו” (עמ’ 109).

באמצע שנות החמישים מתחיל תור הזהב, וזינגר מוזמן להרצות וללמד באוניברסיטאות. הוא נהפך לדמות מוכרת, ספריו מעובדים לסרטים והוצאות לאור גדולות מחזרות אחריו עם חוזים שמנים ויוקרתיים. הסופר האביון שגדל בבית אדוק וסגפני נהפך לאיי-בי סינגר, סבא קשיש וחביב, יהודי אמריקאי מרחוב 86 במנהטן, שם התגורר עם אשתו השנייה אלמה. הוא נהפך אולי לסופר היידיש המצליח ביותר בעולם, ולבטח לזה שהצליח לפרוץ אל מעבר לקהל קוראי היידיש ולהגיע למעריצים בכל השפות בכל חלקי תבל. ב-1978 קיבל את הכבוד הגדול מכולם, וזכה בפרס נובל לספרות.

מוקף בנשים מתרגמות

עטיפת הספר החדש

את כרטיס העלייה למטוס שלקח את זינגר לשטוקהולם מצאה נואוויל בארגזים בארכיונו. “הייתי אחת הראשונות שזכו בגישה לארכיון שלו בטקסס, עוד בטרם מוינו הפריטים”, היא מספרת. “חיטטתי בכל הקרטונים ובין כתבי היד צצה פתאום גרב של בת זוגו אלמה. הכל היה נתון בערבוביה. כל שנדרש היה סבלנות רבה לחפש ולקרוא כאלף פריטים”.

מה הדבר החשוב ביותר שגילית על בשביס זינגר במהלך העבודה על הספר?

“ייחודה של הביוגרפיה הזאת הוא בכך שהיא מציגה בפני הקוראים למעשה שני סופרים ושני קורפוסים של יצירה: אחד ביידיש והשני באנגלית. היה לי חשוב להראות את ההבדלים בין שני הקורפוסים האלה, שתי יצירות שנבנו לשני קהלים שונים. ואין המדובר רק בשינוי שפה, כמו אצל ג’וזף קונרד או מילן קונדרה, אלא בבנייה סימולטאנית של שתי מערכות יצירה שונות ועוצמתיות בה במידה.

“במהלך התחקיר ריאיינתי ארוכות את בנו ישראל זמיר, את המתרגמת והעוזרת האישית האחרונה שלו דבורה טלושקין, וכן את המתרגמת שלו לצרפתית מרי-פייר ביי, שבילתה את חופשותיה אתו ועם בת זוגו אלמה – דבר שלא סופר עד עתה. כל השלושה האירו צדדים אינטימיים באישיותו של זינגר, שלא עסקו בהם בביוגרפיות קודמות, אולי משום שהם לא משקפים תמונה מחניפה במיוחד של זינגר, במיוחד בכל הנוגע למה שאני מכנה בספר ‘שיטת זינגר’, שעל פיה הוא קישר בין התחלופה המהירה בנשים בחייו לבין צרכיו הספרותיים, ולמעשה הקיף את עצמו בהרמון של מתרגמות. זה מקסים, ומרמז על תחושת הבדידות של האמן הזה. אך גם מעלה שאלה נוקבת: האם אפשר לאהוב כמה נשים מבלי לבגוד באף אחת מהן?

“השילוב של כל העדויות שהבאתי מציג את צדדיה הרבים והמנוגדים של אישיותו ומוכיחה שהשאלה האמיתית איננה מי הוא זינגר, אלא כמה בשביס זינגר היו”.