ביקורת ספרים: ככל שחולפות השנים, הולך ומתברר כי לא את תיק 67' מבקשים הפלשתינאים לפתור, כי אם את תיק 48'. ספרו החדש של בני מוריס, "1948", מראה כי לצד הישראלי אין שום סיבה לחוש אשמה או לחשוש מפתיחת התיק הזה. ההיפך הוא הנכון

חייל ישראלי באימון במשטרת גשר, דצמבר 1948 (תצלום: בני אייזיק)

בואו נדבר על 48

פורסם ב: |  30.7.2010

מתברר ששום דבר איננו רלוונטי יותר מאשר העבר: ככל שחולפות השנים ונרשמים עוד ועוד דפים בקורות הסכסוך הישראלי-ערבי, הולך ומתחוור כי מה שממתין לפתרון הוא לאו דווקא תיק 67. עובדה – הסתלקות ישראל משטחים שכבשה ברצועת עזה במלחמת ששת הימים לא הובילה לשלום. הסירוב להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והתביעה לשובם של הפליטים הפלשתינים לבתיהם, כמוהם כחזרה לדיונים של טרום הקמת המדינה, ומשמעותם המעשית היא פתיחת תיק 48, אותה שנה מכרעת שבה הוקמה מדינת ישראל בלב מרחב ערבי עוין.

בשני העשורים האחרונים צמח בישראל זרם מחשבתי שביקש להציג את אירועי אותה שנה ואת עצם הקמתה של המדינה כחטא הקדמון. ישראל, לפי גישה זו, היא מיזם קולוניאליסטי שנולד בעוול. התבססותה לוותה (ועדיין מלווה) באוסף מתמשך של פשעי מלחמה, מעשי גירוש, הגליה וטיהור אתני נגד בני העם הפלשתיני, המוצגים כקורבנות ותו לא.

על הרקע הזה מגיע ספרו עב הכרס על מלחמת 1948 של בני מוריס, שהקדיש את חייו לחקר הסכסוך הישראלי-ערבי. זהו ספרו העשירי של המחבר על הסכסוך, והידע הרב הניכר בכל עמוד מעניק לקורא היכרות מעמיקה עם מהלכי המלחמה (כולל תיאורי קרבות ופירוט כלי הנשק של כל צד), אך לא גורם לו ללכת לאיבוד. מוריס משחזר בספר יום אחר יום ושבוע אחר שבוע את האירועים בשדה הקרב, אך גם את ההתרחשויות בזירה המדינית העולמית, בישיבות הממשלה ובבירות מדינות ערב.

אחד האירועים האלה (שלא מרחיבים עליו את הדיבור בלימודי ההיסטוריה בתיכון) הוא הקרב בדיר יאסין, כפר בהרי ירושלים הסמוך לשכונת גבעת שאול. בבוקר 9 באפריל 1947, כותב מוריס, נתקלו 120 לוחמי אצ”ל ולח”י “באש עזה מתוך בתי האבן… הלוחמים עברו מבית לבית, הטילו רימונים וירו פנימה צרורות”. לצד הישראלי היו ארבעה הרוגים ועשרות פצועים, אך “במהלך הפעולה ולאחריה בוצעו מעשי זוועה”. בסך הכל נהרגו 100-120 מתושבי הכפר (לרבות לוחמים), ואיש המודיעין של “ההגנה”, יצחק לוי, כתב כי “כיבוש הכפר נעשה באכזריות רבה” (עמ’ 147-148).

האירועים בדיר יאסין קיבלו מימד מיתולוגי בצד הערבי, והיוו אחד הזרזים החשובים למנוסתם של פלשתינים רבים מהארץ. אך חלפו רק ארבעה ימים, וב-13 באפריל הותקפה שיירה של כלי רכב של “ההגנה” בדרכה לבית החולים הדסה, שרוב נוסעיה היו מרצים, סטודנטים, אחיות ורופאים. בתום כמה שעות של קרבות, הציתו לוחמים ערבים את כלי הרכב על יושביהם. 78 אקדמאים, רופאים, סטודנטים, אחיות ולוחמי הגנה “נפחו את נפשם… מכלי הרכב השרופים חולצו רק שלושים גוויות – כל השאר היו לאפר” (עמ’ 151).

במהלך המלחמה כולה, כותב מוריס, “ביצעו הישראלים מעשי טבח רבים הרבה יותר משביצעו הערבים”, ובסך הכל הם אחראים למותם של 800 אזרחים ושבויים (שיעור נמוך מאוד, לדבריו, לעומת מלחמות אחרות). אבל הסיבה לכך היא “שהמלחמה העניקה לידי הערבים הזדמנויות מעטות יותר לאין שיעור לטבוח באויב… הישראלים המנצחים כבשו כארבע מאות כפרים, עיירות וערים… ואילו ערביי ארץ ישראל לא כבשו אפילו יישוב יהודי אחד” (עמ’ 437-438).

אחד המקומות שכן נכבשו (על ידי הלגיון הירדני) היה גוש עציון, שם בתום הקרבות התקבצו 100 גברים ונשים יהודים מובסים במגרש פתוח. “פתאום הופיע משוריין”, תיאר אחד השורדים, “שלצדיו נראו לועי מקלעים… נפתחה עלינו אש מכל הצדדים. האנשים שלא נפגעו מהיריות הראשונות ברחו לכיוונים שונים… המוני ערבים זרמו לכפר מכל הצדדים והסתערו על האנשים” (עמ’ 193). כמעט כל הגברים והנשים נקטלו, מסכם מוריס.

ספרו המרתק של מוריס עוסק בהרחבה גם בשאלת היחס לערבים בשטחים שנכבשו. “במהלך מלחמת 1948″, כותב מוריס, “מעולם לא היה טרנספר בגדר מדיניות ציונית כללית או מוצהרת אף על פי שבוצעו גירושים” (עמ’ 439). כך לדוגמה בחיפה, שבה לאחר תבוסת הערבים בקרבות, הציע ראש העירייה לערבים להישאר בעיר ולחיות בעתיד כאזרחים שווים וחופשים של חיפה. ראש העיר ביקש מהערבים “שלא יעזבו את העיר שבה חיו מאות בשנים”, אך נציגיהם “הודיעו כי אין ביכולתם לחתום על שביתת נשק… ותחת זאת הודיעו שהתושבים הערבים מבקשים לעזוב את חיפה” (עמ’ 167-168).

לעומת זאת, כותב מוריס, “מגמת גירוש איפיינה את הזרם המרכזי של התנועה הלאומית הפלשתינית מראשיתה… ומגמות אלה תורגמו למעשים ב-1948. בהזדמן להם שעת כושר, פעלו לוחמי המיליציה הפלשתיניים בעקביות לגירוש תושבים יהודים ולהריסת יישוביהם שנכבשו… כל תריסר היישובים היהודיים שנכבשו בידי הצבאות הירדני, הסורי והמצרי נהרסו כליל” (עמ’ 440-441).

וממילא מזכיר מוריס כי החלטת החלוקה, ועוד קודם לה דו”ח ועדת פיל מ-1937, פעלו על בסיס ההנחה ששני העמים אינם יכולים לחיות יחד, וכי פתרון פוליטי מחייב יצירת שתי ישויות שבהן יש מינימום של תושבים בני הלאום השני. “הכל הכירו”, כותב מוריס, “כי כדי שפתרון חלוקה יצלח לא יהיה מנוס מסילוק המיעוט הערבי הגדול והעוין משטח המדינה היהודית… ראש ממשלת ירדן ביטא זאת ב-1946, לאמור: השארת יהודים בתוך מדינה ערבית או ערבים במדינה יהודית תוליך באורח בלתי נמנע לסכסוך בין שני העמים” (עמ’ 34).

את העניין כולו סיכם משה שרת, באומרו “אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז היתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, שהעם הערבי הכריז עלינו… הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה… כל האדמה שנשארה והבתים שנשארו כל זה שלל מלחמה שלנו, כל זה פיצוי המגיע לנו בעד דם שנשפך ובעד ההרס שנגרם לרכוש יהודי. זהו פיצוי טבעי” (עמ’ 328).

המסקנה העולה מהספר היא כי לצד הישראלי אין שום סיבה לחשוש מפתיחת תיק 48. אדרבה, מזכיר מוריס: המלחמה נכפתה על היישוב היהודי על ידי הצד הערבי, ש”לא היה נכון לשאת את קיומה”, והיא נוהלה עם הגב אל הקיר ואל מול איומי השמדה מוחשיים ביותר (שבוע לפני פלישת מדינות ערב אמר מזכ”ל הליגה הערבית כי “אין זה חשוב כמה יהודים יש. אנחנו נטאטא את כולם הימה”).

אם אכן יעמוד תיק 48 לדיון בשנים הקרובות, כדאי שכל ישראלי ילמד אותו היטב. הספר של מוריס הוא דרך מצוינת לעשות את זה.

(לצפייה במאמר כקובץ PDF לחצו כאן).