חשבו על ראש ממשלה שממנה דוגמנית לשרה לשוויון בין המינים, מזמין מנהיגי עולם למסיבות סמים, מתחיל עם כל מה שזז ומפמפם לעם שעשועונים ברשתות הטלוויזיה שבבעלותו. הסרט התיעודי "וידיאוקרטיה" מנסה לפצח את חידת קסמו של סילוויו ברלוסקוני

ברלוסקוני (תצלום: אג'נסיה ברזיל)

מלך הרייטינג

פורסם ב: |  30.4.2010

מרה קרפניה, השרה לשוויון הזדמנויות בממשלת איטליה, עוד לא הספיקה לעשות הרבה בפוליטיקה. היא אמנם צעירה, רק בת 35, ויכול להיות שעתידה עוד לפניה. אבל בתחום אחד היא כבר הספיקה לעשות לעצמה שם: לפני כשנתיים כינה אותה “בילד”, העיתון הנפוץ בגרמניה, “השרה היפה ביותר בעולם”, ומגזין הגברים האמריקאי “מקסים” החליט באותה שנה שהיא “הפוליטיקאית הסקסית בתבל”.

לאיטלקים זו לא היתה הפתעה גדולה. קרפניה התחילה את הקריירה שלה בתחרות מיס איטליה, ולאחר מכן השתתפה בתוכניות אירוח בטלוויזיה, שבהן הבליטה את יופיה המהמם ואת נתוניה הטבעיים המרשימים, אך הקפידה להמעיט בדיבור. היא הועסקה באחת מתחנות הטלוויזיה שבבעלות סילוויו ברלוסקוני, ואולי בגלל זה החליטה באופן טבעי גם להצטרף למפלגתו בשנת 2004. בינתיים הספיקה להצטלם בעירום מלא לכמה מגזינים באיטליה ובארצות הברית.

ב-2006 נבחרה קרפניה לפרלמנט האיטלקי מטעם מפלגתו של ברלוסקוני, “פורצה איטליה” (ששינתה בינתיים את שמה ל”מפלגת העם החופשי”). באותו יום הציע ברלוסקוני בן ה-70 ספק בצחוק ספק ברצינות להשיב את מנהג “זכות הלילה הראשון”. שנה מאוחר יותר עורר שערורייה נוספת כשאמר באירוע פומבי כי “אם לא הייתי נשוי, הייתי מתחתן עם קרפניה מיד”. רעייתו ואם שלושה מילדיו, ורוניקה לריו, אמרה שהרגישה מושפלת כששמעה על כך, והחליטה לדרוש ממנו התנצלות במכתב פומבי ששיגרה דווקא לעיתון הביקורתי ביותר כלפי ברלוסקוני, “לה רפובליקה”. ואם כל זה לא מספיק, הקלטות סתר של שיחות בין ברלוסקוני לקרפניה, שלא נחשפו לציבור אך תוארו בהרחבה בעיתונות, כללו דיבורים על מין אוראלי.

קרפניה, שמתוקף תפקידה אחראית על שוויון בין המינים באיטליה, אינה “נערת הטלוויזיה” היחידה שהצטרפה לפוליטיקה האיטלקית. למעשה, מבחינת ברלוסקוני, נראה שמדובר בשיטה: בבחירות האזוריות שהתקיימו רק לאחרונה הציב ראש ממשלת איטליה מטעם מפלגתו את ניקול מינטי, דוגמנית ושיננית בת 25, שטיפלה בו לאחר שהותקף ושיניו נזקקו לטיפול, את גרציאנה קפונה, דוגמנית בת 24, ואת מלכת היופי איטליה קרוזו, בת 28. באיטליה קוראים להן “כל נשות הנשיא”.

כשבודקים מה משותף לכל הנשים האלה – מלבד כמובן יופיין – מתברר כי כולן הופיעו כנערות שעשועים בטלוויזיה, חלקן רק פעם אחת וחלקן עונות שלמות. תפקיד נערת הטלוויזיה, שנקרא באיטליה ולינה (velina), הגיע בשנים האחרונות למעמד מיתולוגי כמעט, כשהוא נתפש כקרש קפיצה מצוין לחיים הפוליטיים, להצלחה בקריירה או להשגת חתן מבוקש (פעמים רבות זה כדורגלן). כל מה שהנשים האלה צריכות לעשות הוא ללבוש בגדים מינימליים, לדעת לרקוד ולענטז (בקטע שנקרא סטקטו), ובעיקר – לדבר כמה שפחות. לא לימודים אקדמיים, לא הישגים מקצועיים, גם לא תרומה לחברה: אם עשית את זה בטלוויזיה, עשית את זה בחיים. עובדה, אפשר אפילו להיות שרה בממשלה, ולא סתם שרה, אלא השרה לשוויון בין המינים.

לחיצת יד עם סלולרי

השרה לשוויון הזדמנויות, מרה קרפניה

לשאלה כיצד משפיע עולם הטלוויזיה והשואו-ביז באיטליה על הפוליטיקה המקומית וכיצד זה קשור לשלטונו של סילוויו ברלוסקוני מנסה לענות סרט דוקומנטרי חדש, שיוצג ב-9 במאי בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל “דוקאביב”. “וידאוקרטיה”, בבימויו של הבמאי האיטלקי-שוודי אריק גנדיני, הוא סרט מטלטל ונוקב, ביקורתי מאוד ולעתים אף מניפולטיווי, החושף פן יחסית לא מוכר של איטליה. הסרט הוא שיעור חובה בדמוקרטיה ובטלוויזיה, שכן איטליה היא חברה מכובדת באיחוד האירופי, עם הכלכלה השלישית בגודלה בגוש היורו. אבל כשצופים בסרט של גנדיני, היא נראית הרבה יותר כמו רפובליקת בננות לטינו-אמריקאית או דיקטטורה אפריקאית חשוכה.

“המהפכה התרבותית שברלוסקוני עשה באיטליה היא הפשע החמור ביותר שלו, הפשע שאני לעולם לא אסלח לו עליו”, אומר בראיון טלפוני הבמאי גנדיני, “השחתת כל המידות והרדידות שהביאה עמה הטלוויזיה שבבעלותו הם המורשת העגומה ביותר שלו, שתישאר עוד הרבה מאוד זמן אחרי שהוא עצמו יילך”.

סוד קסמו של סילוויו ברלוסקוני הוא אכן חידה קשה לפיצוח, וקשה להאמין שבמדינה דמוקרטית אחרת הוא היה מצליח לשרוד תקופה כל כך ממושכת. הוא בו בזמן מנהיג הימין הפוליטי באיטליה מאז אמצע שנות ה-90, וראש הממשלה מאז 1994 בשלוש כהונות שונות, וגם האיש השלישי הכי עשיר במדינה (עם הון מוערך של 6.5 מיליארד דולר, לפי המגזין “פורבס”).

הוא הבעלים של קבוצת הכדורגל “מילאן” ויש לו רשת מסועפת של קשרים עסקיים כמעט בכל תחום של הכלכלה האיטלקית, הודות לחברת האחזקות “פינינווסט” (Fininvest) שבבעלות משפחתו (ובניהול בתו מרינה). לרשתות הטלוויזיה של חברת האחזקות יש נתח שוק של כ-50%, וברשות המשפחה נמצא גם בית ההוצאה לאור הגדול במדינה, מונדדורי (Mondadori). אחיו של ברלוסקוני, פאולו, הוא הבעלים של העיתון “איל ג’ורנלה” (Il Giornale), ורעייתו ורוניקה היא הבעלים של העיתון “איל פוליו” (Il Foglio).

אולי יותר מכל זכור ברלוסקוני בזכות המבוכות שגרם במרוצת השנים לעצמו ולארצו, שהדוגמה האחרונה והמפורסמת ביותר היא כנראה הכינוי “שזוף” שהעניק לברק אובמה. אבל עוד קודם לכן הוא הציע לפוליטיקאי גרמני בפרלמנט האירופי לגלם תפקיד של קאפו במחנה ריכוז נאצי בסרט קולנוע, ופעם אחרת אמר שאין טעם לקיים פסגה אירופית בתחום המזון בפינלנד, משום שלמדינה אין שום מושג בקולינריה, ובכלל – הם לא יודעים מה זה פרושוטו. לאחת מפגישות הפסגה האחרונות שהתקיימו בגרמניה הגיע ברלוסקוני באיחור, וגם כשכבר ניגש ללחוץ את ידה של אנגלה מרקל, הוא עשה זאת עם טלפון סלולרי בידו השנייה. כשנעמד יחד עם עוד כ-20 ראשי מדינות לצילום חגיגי בתום סעודה עם אליזבת מלכת אנגליה, פנתה זו לאחור ושאלה – “מדוע הוא חייב לעשות כל כך הרבה רעש?”

אבל את הרעש הגדול באמת עשו באחרונה יחסיו עם נשים צעירות. זה התחיל עם נעמי לטיציה, דוגמנית הלבשה תחתונה בת 18, שנהגה להתארח במסיבות שקיים ברלוסקוני בווילת הנופש שלו בסרדיניה. העיתון הספרדי “אל פאיס” הניח את ידיו על תמונות עירום של לטיציה ושל עוד כמה דוגמניות צעירות, כשלצדן מופיע גם ראש ממשלת צ’כיה לשעבר, מירק טופולנק, עירום כביום היוולדו. הצילומים האלה חשפו לעין הציבור את הווילה המפורסמת בסרדיניה, הידועה בין היתר בגלל הר הגעש המלאכותי שבשטחה, הניתן להפעלה בלחיצת כפתור. לפי שמועות שמעולם לא אושרו, בווילה הזאת מקיים ברלוסקוני מסיבות עם אלכוהול, סמים ובחורות, ומזמין אליהן רשימה מצומצמת ונבחרת של מנהיגי עולם.

לאחר מכן התפוצצה פרשת מין נוספת, כשנערת ליווי בשם פטריציה ד’אדאריו סיפרה שקיבלה 2,000 יורו תמורת לילה אחד עם ברלוסקוני במעונו ברומא. כשנשאל על כך ראש הממשלה באופן ישיר, השיב “מעולם לא נדרשתי לשלם עבור אשה”, ופרקליטו אמר כי הוא יכול להשיג את כל מי שהוא רוצה – ובחינם.

פרשנים באיטליה אומרים שאם יחסיו של ברלוסקוני עם נשים הן עניין פרטי, הרי שפרשיות השחיתות שבהן הוא מעורב חמורות הרבה יותר. לפי אלכסנדר סטילה, מחבר הספר “ביזת רומא” על הקריירה הפוליטית של סילוויו ברלוסקוני, מדובר באדם מושחת שעסקיו הפרטיים מאפילים על כל החלטותיו. העובדה שברלוסקוני משתמש ברוב שיש לו בפרלמנט כדי להעביר חוקים שנוחים לעסקיו, סבור סטילה, הם הדוגמה הטובה ביותר.

ואכן, במרוצת השנים הועלו נגד ברלוסקוני טענות על אינסוף עבירות – משוחד ועד עדות שקר, מהונאה ועד העלמת מס, מהלבנת הון ועד סיוע למאפיה. אלא שהרקורד של האיש נקי עד עתה והוא מעולם לא הורשע, בין היתר הודות לחוק ההתיישנות ומשום שהעביר בפרלמנט חוקים שהעניקו לו חסינות מהעמדה לדין.

המסר: נהנתנות

הבמאי אריק גנדיני

אבל הסרט של גנדיני בחר להתמקד בעולם הטלוויזיה. “הסרט שלי הוא לא על ברלוסקוני האיש”, הוא אומר. “זה נכון שהוא דמות מעניינת ושהוא משפיע כל כך על החיים באיטליה, עד שלפעמים נראה שהוא האיטלקי היחיד שאפשר לדבר עליו. אבל אני במאי קולנוע, ולא עיתונאי, ורציתי להסביר לאנשים מחוץ לאיטליה דברים שלא מסבירים להם בדרך כלל. אותי פחות מעניינת השחיתות ויותר התופעה התרבותית שנקראת ‘ברלוסקוניזם’. זו ממש מהפכה תרבותית שמתחוללת באיטליה, וזה חמור יותר מכל דבר אחר שהוא עשה. זה לדעתי מה ששינה את איטליה בצורה העמוקה ביותר בשנים האחרונות, וזו האידיאולוגיה של ברלוסקוני, שתמציתה – ‘חשוב רק על עצמך ותעשה חיים’. והסיבה שקראתי לסרט ‘וידאוקרטיה’ היא שבמציאות האיטלקית של היום, המראה החיצוני והתדמית חשובים מהמהות. אם אתה יודע לחייך, להתלבש יפה ולהופיע בטלוויזיה, הכל נסלח לך”.

הסרט מנסה לחשוף את אחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה האיטלקי ואת הכוחות המניעים אותו. הוא בנוי יותר בצורה של רשמים ותמונות, ופחות כתחקיר עיתונאי מקובל. גנדיני מציג בסרט גלריה של דמויות ומצבים, כולם בקו התפר הזה שבין הטלוויזיה, התקשורת, ההון והפוליטיקה. אחת הדמויות היותר-מוזרות היא זו של ללה מורה (Lele Mora), סוכן הדוגמנים והשחקנים מספר אחת באיטליה, ואחד מחבריו הקרובים של ברלוסקוני. גנדיני מצלם את הראיון עם מורה בווילה הענקית היפיפייה שלו בסרדיניה, לא רחוק מהווילה של ראש הממשלה. מורה לבוש מכף רגל ועד ראש בגדים בצבע לבן, וכל חדר השינה שלו – וילונות, ספות, ידיות, שטיחים, ומה לא – הכל בצבע לבן.

“לברלוסקוני אין אותה אידיאולוגיה כמו שהיתה למוסוליני”, אומר מורה בסרט, “אבל הוא בכל זאת מנהיג גדול”. כן, קראתם נכון: לאחת הדמויות החשובות בטלוויזיה האיטלקית דהיום אין שום בעיה להגיד שהוא תומך מובהק במוסוליני. יותר מזה – הוא מראה למצלמה את הטלפון הנייד המשוכלל שלו, ומציג בהתלהבות סרטון עם תמונות של מוסוליני ושל צלבי קרס. אגב, גנדיני טוען שהסצינה המזעזעת הזאת לא עוררה שום תגובות באיטליה.

בקטע אחר בסרט מתעכב גנדיני על המסיבות שמתקיימות בביתו של ברלוסקוני, ומראה למשל את ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, כשעיניו אדומות במיוחד (ונראה שלא מחוסר שינה). בקטע נוסף רואים את ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין, ואת בניו של שליט לוב, מועמר קדאפי, שגם הם אורחים רצויים במיוחד. אבל יותר מכל אלה מנסה הסרט להראות את הקשר בין דמותו של האיש ברלוסקוני, לבין הטלוויזיה שהוא יצר ולבין התרבות הפוליטית הנוכחית באיטליה. במאי הגירסה האיטלקית של “האח הגדול”, פביו קלבי, אומר בסרט כי ברלוסקוני מבטיח לבוחרים שלו את מה שאפשר לראות בטלוויזיה שלו. “הוא מראה שהחיים יכולים להיות נפלאים”, הוא אומר, “בדיוק כמו בטלוויזיה”.

“אפשר לומר שאין שום דבר רע בכך שבטלוויזיה מוכרים אשליות”, אומר גנדיני, “אפשר גם לשאול מה הבעיה עם זה שבטלוויזיה רואים הרבה ציצים. מה הבעיה עם זה? זה כיף, זה נחמד, זה יפה, אף אחד לא מת מזה, אז מה הבעיה? הבעיה היא שאיטליה נעשתה לאט לאט למדינה מטומטמת. שוב, זה לא רק ברלוסקוני האיש, אלא התרבות שהוא יצר סביבו. אני חושב שבפרפראזה על המונח ‘הבנאליות של הרשע’ של חנה ארנדט, אפשר להסתכל על מה שקורה היום בטלוויזיה האיטלקית כעל ‘הרשע בבנאליות’.

“אני לא חושב שברלוסקוני הוא פשיסט או משהו כזה, להפך. אם יש לי בעיה עם ברלוסקוני היא שאין לו אידיאולוגיה בכלל, לא שיש לו אידיאולוגיה מסוימת. זו תרבות שמקדשת את הריקנות ואת הנהנתנות, ואין בה שום ערכים. בגלל זה הוא מתאים מאוד לטלוויזיה, שבה המוטו הוא שאם אתה נראה טוב, חייכן ואיש שיחה, אז הכל נסלח לך. בעולם של הטלוויזיה אין בדרך כלל הבחנות מוסריות בין טוב לרע. יש ‘עובר מסך’ או ‘לא עובר מסך’. בטלוויזיה או שאתה יוצא אדם ‘סימפטי’ וחביב או שאתה משעמם. בסופו של דבר יוצא שתחמנות, חלקלקות ואפילו רשעות מתוגמלים טוב הרבה יותר מאשר חוכמה, מתינות וביישנות”.

איך האיטלקים לא רואים את כל זה?

“ברלוסקוני אומר להם שהוא בדיוק כמוהם, שהוא ההתגלמות המושלמת של האיטלקיות. הוא אוהב כדורגל, אוהב את החיים הטובים, אוהב נשים יפות. נכון שאיטליה היא מדינה הדוניסטית באופן כללי, שבה בכלל המציאו את המונח ‘דולצ’ה ויטה’. אבל יש לדעתי הבדל בין ליהנות מהחיים באופן אישי לבין להנהיג מדינה עם המוטו הזה. תרבות האגואיזם שהוא הכניס לאיטליה חמורה במיוחד מכיוון שהוא ראש הממשלה. בסופו של דבר, למרות מה שהוא אומר, ברלוסקוני טוב לברלוסקוני. הוא דואג רק לעצמו, בדיוק כמו שהוא מטיף, ולא לאף אחד אחר”.

“שיחרר את העם מהמוסרנות”

פיאמה נירנשטיין

פיאמה נירנשטיין, חברת פרלמנט איטלקייה-יהודייה ממפלגתו של ברלוסקוני, ממהרת לשפוך מים צוננים על התיאוריה של גנדיני. נירנשטיין, שמרבית חייה היתה סופרת ועיתונאית ועבדה עד לפני כשנתיים כשליחת העיתון האיטלקי “לה סטמפה” בישראל, נכנסה לפני כשנתיים לחיים הפוליטיים, שהם במקרה האיטלקי סוערים במיוחד. היא אומרת שלא ראתה את הסרט של גנדיני, “אבל כבר השם שלו נראה לי מקומם”, לדבריה.

“‘וידאוקרטיה’ רומז לכך שברלוסקוני שולט דרך כלי התקשורת שלו ודרך רשתות הטלוויזיה בכל דבר שאומרים באיטליה. זה סתם מיתוס. נכון שהוא טייקון בתחום המדיה, אבל העיתונאים שעובדים ברשתות שלו הם עיתונאים עצמאיים. באיטליה, כמו בישראל ובמדינות אחרות, יש בעיתונות מסורת חזקה מאוד של שמאל. עיתונאים דנים כל הזמן במדיניות של ברלוסקוני, ולפעמים הם בעד ולפעמים הם נגד. יש עיתונאים ימנים שעובדים אצל ברלוסקוני, אבל יש גם עיתונאים שמאלנים.

“השבועון ‘פנורמה’ שבשליטת משפחת ברלוסקוני נחשב לימני יותר מאשר השבועון ‘ל’אספרסו’, אבל גם בו עובדים לא מעט עיתונאים שמאלנים. כל הסיפור הזה של השליטה בכלי התקשורת הוא הגזמה, כאילו שאם יש לו שליטה כלכלית במדיה, אז הם גם מפיצים כל היום את הדעות שלו”.

הסיפור הוא אחר לגמרי, היא אומרת. הסיבה לכך שברלוסקוני מותקף כל כך ומושמץ כל כך היא שהוא נגס בכוחם הפוליטי של אגפים אחרים בחברה האיטלקית. “ברלוסקוני הציל את איטליה מהשמרנות שלה ומהצביעות שלה”, היא אומרת. “לפני שהוא נכנס לפוליטיקה היו שני כוחות חזקים מאוד בחברה האיטלקית: הקומוניסטים והקתולים. שני הזרמים האלה, המנוגדים כל כך אחד לשני, היו שותפים בקיבעון ששלט בפוליטיקה האיטלקית. הם ‘כאילו’ לא התעניינו בכסף, ו’כאילו’ לא התעניינו בכוח, אבל בעצם התעסקו רק בזה.

“ואז בא ברלוסקוני, והציע לשחרר את איטליה מהמוסרנות שלה. בפעם הראשונה בא מנהיג עם חיוך גדול ועם הצלחה מוכחת מתחום העסקים, ומציע לאיטלקים לעבוד קשה וליהנות מהחיים. לא צריך לחפש יותר מדי כדי להבין למה האיטלקים אוהבים את ברלוסקוני. הוא אחד מהם. הוא לא צבוע והוא אומר להם בדיוק מה שהוא חושב. אבל הוא לקח את הכוח מהקומוניסטים ומהקתולים, ששלטו עד אז כמעט בכל דבר בחברה האיטלקית. על זה הם לא יסלחו לו אף פעם. זה הסיפור האמיתי, ולא שום ‘וידאוקרטיה’”.