15.2.2010

עיתונות מגויסת

חייל אמריקאי באפגניסטאן (תצלום: צבא ארה"ב)

ב-60 השעות האחרונות מנהלים צבאות המערב באפגניסטאן את מה שמוגדר כקרבות המשמעותיים ביותר מאז תחילת המלחמה ב-2001. כ-15 אלף חיילי נאט”ו (בעיקר אמריקאים ובריטים) תקפו בלילה שבין שישי לשבת את העיר מרג’ה שבדרום אפגניסטאן, הנחשבת למעוז החשוב ביותר של הטליבאן במדינה. לפי ההערכות, מסתתרים כאלף אנשי טליבאן ברחבי העיר, שאוכלוסייתה מונה כ-80 אלף נפש.

מלחמה בשטח בנוי, חשש מפגיעה באוכלוסייה אזרחית, קרבות מבית אל בית ומטענים ממולכדים – כל התופעות המוכרות לישראל ממלחמתה בעזה במבצע “עופרת יצוקה”, הם כעת מנת חלקם של חיילי המערב, שמטרתם, לפי מפקדי נאט”ו, היא למגר את הטליבאן ולגרש את אנשיו מהעיר.

הקרבות עשויים להימשך עוד זמן רב, אבל כבר עכשיו אפשר לומר כמה דברים על הדרך שבה מסקרת העיתונות בארה”ב ובבריטניה את האירועים. כלפי העיתונות בישראל נטען במהלך מבצע “עופרת יצוקה” כי היא לא מספיק ביקורתית וכי לא ניתן בה ביטוי מספיק לקולות המתנגדים ללחימה. מעניין על כן לבחון כיצד נוהגים כלי התקשורת בשתיים מהדמוקרטיות החשובות בעולם.

קרא עוד

9.2.2010

אמנסטי בשירות הטליבאן

מתברר כי ארגונים לזכויות אדם, שמשוכנעים שהם מקדמים את הצדק והדמוקרטיה אך בפועל מקדמים אג’נדות טוטליטריות וקיצוניות, אינם תופעה ייחודית לישראל.

אמנסטי אינטרנשיונל

אחד הארגונים האלה הוא אמנסטי אינטרנשיונל – בתחילת השבוע נחשף כי הארגון מעניק חסות למועזם בג (Moazzam Begg), שמכונה בבריטניה “התומך המפורסם ביותר של הטליבאן”.

בג הוא אזרח בריטי בן 43, שנעצר ב-2002 על ידי הצבא האמריקאי באפגניסטאן ונכלא עד 2005 במתקן הכליאה במפרץ גואנטנאמו שבקובה. לפי העיתון “טיימס”, יצא בג למחנה אימונים באפגניסטאן עוד בשנת 1993, שם הסביר לו מדריכו הרוחני כי “הג’יהאד הוא סם שמותר בצריכה”. הוא ציטט בפניו בהתלהבות לוחמים צ’צ’נים, שלפיהם “רוב האנשים בוחרים בחיים כדרך אל המוות, אבל אנחנו בוחרים במוות כדרך אל החיים”.

קרא עוד

6.2.2010

51% מהפלשתינאים: בן לאדן “עושה את הדבר הנכון”

51% מהפלשתינאים בוטחים באוסמה בן לאדן “לעשות את הדבר הנכון” בתחום המדיניות העולמית, ול-97% מהם יש דעה שלילית על יהודים – כך עולה מתוצאות סקר שהתפרסם בסוף השבוע על ידי מכון המחקר האמריקאי Pew.

הסקר, שנערך ברחבי העולם המוסלמי במהלך שנת 2009, נועד לבחון את דעת הקהל כלפי מנהיגים מוסלמים, כמו נסראללה, אחמדינג’אד ובן לאדן, כלפי קבוצות אוכלוסייה (יהודים ונוצרים), וכלפי תנועות פוליטיות, כמו חמאס וחיזבאללה.

לגבי השאלה, “האם אתה בוטח באוסמה בן לאדן לעשות את הדבר הנכון בתחום המדיניות העולמית”, היו הפלשתינאים הקבוצה שהביעה את התמיכה הרבה ביותר (51% השיבו בחיוב לעומת 47% שהשיבו בשלילה). רק 28% מהירדנים השיבו “כן”, ורק 3% מהטורקים (ראו תוצאות הסקר מימין).

לגבי השאלה “מה דעתך על יהודים” (יהודים, ולא ישראלים), השיבו 94% מהפלשתינאים כי דעתם “שלילית ביותר”. בכל מדינות ערב שנבדקו (מצרים, ירדן ולבנון), שיעור בעלי הדעה השלילית על יהודים גבוה מ-90%. בטורקיה מדובר ב-73% ובאינדונזיה ב-74%. בקרב ערביי ישראל יש 35% בעלי דעה שלילית ו-56% בעלי דעה חיובית.

לגבי חמאס, רוב הירדנים והמצרים מחזיקים בדעה חיובית, אך דווקא רוב הפלשתינאים מחזיקים בדעה שלילית (52% לעומת 44%). לעומת זאת, 61% מהפלשתינאים מביעים תמיכה בחיזבאללה, לעומת רק 35% מהלבנונים.

קרא עוד

3.2.2010

החברים החדשים של צבא ארה”ב

מתברר שלארצות הברית יש דרכים יצירתיות מאוד במלחמתה באפגניסטאן. אחרי שהתברר לה כי הנשיא יקיר המערב, חמיד קרזאי, מעורב עד צוואר בשחיתות (אחיו אחמד ואלי, לדוגמה, שולט בנתח נכבד משוק ההרואין הפורח במדינה), וכי ממילא מר קרזאי שולט פחות או יותר רק על ארמון הנשיאות, הוחלט בוושינגטון לשנות טקטיקה ולפנות ישירות אל ראשי השבטים במדינה.

חמיד קרזאי

אפגניסטאן מורכבת משבטים, שהנאמנות להם היא הסיבה המרכזית לכך שבמדינה אין, ולא היה מעולם, שלטון מרכזי חזק. השבטים האלה (פשטונים, טג’יקים, אוזבקים, טורקמנים ואחרים) הם אלה שמנעו מהבריטים במאה ה-19 ומהסובייטים רק לפני כשלושים שנה לבסס שלטון מרכזי יציב. כעת מנסים האמריקאים לעשות מה שאף אחד לא הצליח קודם, ולקנות – בדולרים – את נאמנותם.

העיתון “ניו יורק טיימס”, הנחשב לאוהד מובהק של מדיניותו של ברק אובמה, דיווח בסוף ינואר בחדווה כי “התקווה החדשה של אמריקה” היא שבט השינווארי (Shinwari), המורכב מכ-400 אלף איש החיים במזרח המדינה. בטקס שהתקיים באחרונה הודיעו זקני השבט על מלחמת חורמה בטליבאן, ולמעשה הכריזו כי מעתה ינהגו כקבלני משנה של האמריקאים באפגניסטאן. כלי תקשורת אמריקאים נוספים, כמו “הפינגטון פוסט”, יצאו מגדרם מהתלהבות לנוכח “שבט פשטוני שלם שהכריז מלחמה על הטליבאן”.

קרא עוד

1.1.2010

מה חושבת דורית ביניש על האפרטהייד

סגירת כבישים מסוימים בפני פלשתינאים בשטחים היא אחד הטיעונים המרכזיים שמעלים מי שמכנים את ישראל “מדינת אפרטהייד”. לשיטתם, מניעה כזאת משמעה הפרדה בין אוכלוסיות, והפרדה היא אפרטהייד. את הטיעון הזה משמיעים בדרך כלל פלשתינאים, אך מצטרפים אליהם לעתים דוברים ישראלים, כמו שולמית אלוני למשל.

דורית ביניש

השבוע הביעה בעניין זה את דעתה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. היא אמנם לא נדרשה לכך, אבל בפסק הדין שבו קבעו שלושה שופטי בג”ץ כי החלטת צה”ל למנוע נסיעת פלשתינאים בכביש 443 היא החלטה לא-מידתית, בחרה ביניש להקדיש את מרבית דבריה להפרכה חד-משמעית של ההשוואה הזאת. לדבריה, “ההשוואה… לפשע האפרטהייד הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל” (כל ההדגשות שלי).

מי שהעלה בפני נשיאת בית המשפט העליון את ההשוואה היו נציגי האגודה לזכויות האזרח בישראל, שתבעו לבטל את איסור התנועה בכביש 443. “ההשוואה שערכו העותרים”, כתבה ביניש בפסק הדין, “בין השימוש בכבישים נפרדים מטעמי ביטחון לבין מדיניות האפרטהייד שננקטה בעבר בדרום אפריקה ולפעולות שנלוו לה – אינה ראויה”.

קרא עוד

22.12.2009

שובה של פרשת קצירת האיברים

מי שצורך תקשורת רק בשפה העברית, אינו יודע ככל הנראה שבימים האחרונים מתרחש קאמבק מטריד מאוד לפרשת קצירת האיברים הפלשתיניים. כזכור, בקיץ האחרון טען העיתון השוודי “אפטונבלאדט” כי חיילי צה”ל הורגים פלשתינאים בשטחים כדי לסחור באיבריהם.

פרופ' יהודה היס

העניין המחודש בפרשה החל ביום שישי האחרון, לאחר שבתוכנית “אולפן שישי” בערוץ 2 שודרה קלטת שבה נשמע פרופ’ יהודה היס, לשעבר ראש המכון לרפואה משפטית, מודה כי לקח איברים – ללא אישור המשפחות – מגופות שהגיעו למכון. הגופות היו של חיילי צה”ל, אזרחים ישראלים, עובדים זרים ופלשתינאים, והאיברים נלקחו לצורך השתלתם בחולים אחרים. הקלטת הוקלטה בשנת 2000 על ידי חוקרת אמריקאית שביקרה במכון, ואין בה שום עדות לכך שמישהו מטעמו של היס יצא להרוג אנשים (ישראלים או פלשתינאים) לצורכי סחר באיברים.

זה כמובן לא שינה לכלי תקשורת ערביים, שעטו על הקלטת כמוצאי שלל רב. אתמול כבר תבע ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד לחקור את הפרשה. שלא במקרה, השתמש דוברו רסאן חטיב במונחים מתחום המשפט הבינלאומי, ואמר כי “יש להעניש את ישראל על הפרת זכויות אדם”.

קרא עוד

27.11.2009

משפט דמיאניוק (כתבה ב”ישראל היום” והופעה בערוץ 10)

d7aad79ed795d7a0d794-526ביום שני הקרוב, 30 בנובמבר 2009, יחל במינכן שבגרמניה משפטו של ג’ון איוואן דמיאניוק בעוון סיוע לרצח יהודים במחנה ההשמדה סוביבור. במוסף “ישראל היום” פירסמתי יחד עם העיתונאי רונן דורפן כתבה נרחבת בנושא.

בנוסף, ניתן לראות כאן ראיון אתי בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 באותו עניין.

קרא עוד

27.8.2009

על עיתונות ותרומות איברים

העיתון השוודי Aftonbladet קבע סטנדרטים חדשים של עיתונאות בשבוע שעבר, כשטען שחיילי צה”ל קוצרים את איבריהם של פלשתינאים מהשטחים. כשנשאל מה הבסיס לכתבה, הודה הכתב (ולאחר מכן גם עורך העיתון) כי אין בידיו שום עובדות.

פלשתינאית מעזה יולדת בבית החולים ברזילי באשקלון (תצלום: אדי ישראל)

פלשתינאית מעזה יולדת בבית החולים ברזילי באשקלון (תצלום: אדי ישראל)

העניין הוא שדווקא יש עובדות, ואפילו לא מעט, אלא שהן מספרות סיפור שונה לחלוטין. לפי נתונים שאספתי בימים האחרונים, מתברר כי מדי יום מטופלים בבתי חולים ישראליים עשרות רבות, ואולי אף מאות, של פלשתינאים מהגדה המערבית ומרצועת עזה. חלקם עוברים טיפולים ממושכים, ורבים רבים חבים את חייהם לבתי החולים הישראליים ולרופאים הישראלים.

כך לדוגמה, בבית החולים ברזילי שבאשקלון (הקרוב ביותר לרצועת עזה) טופלו בשנת 2008 כ-400 פלשתינאים מהרצועה. כזכור, ספגה אשקלון בזמן המלחמה רקטות קסאם וטילי גראד שנורו מהרצועה.

קרא עוד

9.8.2009

איך הפסיקה ישראל להיות מדינה חופשית (עדכון)

ב-30 ביולי פירסמתי כאן תחקיר על דו”ח שנכתב על ידי “פרידום האוס” (Freedom House) על חופש העיתונות בישראל.

בעקבות התחקיר פנו אלי אנשי ארגון “פרידום האוס” ומסרו כי הדו”ח שנשלח אלי על ידם ב-14 ביולי היה דו”ח ראשוני (לצפייה בו לחצו כאן). הם צירפו דו”ח חדש ומתוקן (לצפייה בו לחצו כאן), ובו התיקונים הבאים:

1. הושמטו כל האזכורים של “צנזורה עצמית” של עיתונאים ישראלים.

2. הושמטה הקביעה כי במהלך המלחמה, כלי התקשורת בישראל הלהיטו את הרוחות והעדיפו מסרים בעלי פן לאומני.

3. הושמטה ההתייחסות לרדיו RAM FM, “תחנת רדיו למען השלום”, שנסגרה על ידי משטרת ישראל.

4. הושמטה הטענה כי ממשלת ישראל “התעלמה מבית המשפט” בפרשת כניסת עיתונאים זרים לעזה.

בנוסף, ניסוחים רבים בדו”ח המתוקן עודנו והם נראים תוקפנים הרבה פחות כלפי ישראל.

למרות זאת, הציון שקיבלה ישראל (31) והגדרתה (“חופשית באופן חלקי”) נשארו כפי שהיו.

קרא עוד

30.7.2009

איך הפסיקה ישראל להיות מדינה חופשית

הנה סיפור שיכול ללמד לא מעט על השרלטנות של ארגונים שונים “לזכויות אדם” כאשר הם עוסקים בישראל. הכל אוביקטיווי, כמובן, והכל למען השלום והדמוקרטיה.

ב-1 במאי 2009 הכריז ארגון “פרידום האוס” (Freedom House) כי מבחינת מצב העיתונות, מדינת ישראל אינה עוד מדינה “חופשית” (Free) כי אם רק מדינה “חופשית באופן חלקי” (Partially Free).

ירי קסאמים לישראל בזמן המלחמה בעזה (תצלום: אמיר פרשד אברהימי)

ירי קסאמים לישראל בזמן המלחמה בעזה (תצלום: אמיר פרשד אברהימי)

זאת היתה ידיעה מוזרה: אם אפשר להאשים את העיתונות הישראלית במשהו, זה בכך שהיא חטטנית וצהובה מדי, ממהרת לפרסם ידיעות לא בדוקות, ובאופן כללי ששה אלי קרב – אבל בטח שלא בכך שאיננה חופשית. מצד שני, “פרידום האוס”, ארגון בינלאומי שיושב בניו יורק ועוסק במעקב אחרי מצב הדמוקרטיה בעולם, הוא ארגון עם מוניטין מכובדים ביותר, שמצוטט דרך קבע בעיתונים המובילים בעולם, במחקרים אקדמיים ובדו”חות של משרדי חוץ ושגרירויות.

ובכל זאת, כמי שעובד כעיתונאי יותר מעשר שנים, צורך תקשורת אלקטרונית ומודפסת ופשוט חי כאן, זה נראה לי מוזר. משהו לא הסתדר עם המציאות שאני מכיר מסביבי. החלטתי לבדוק איך הגיעו ב”פרידום האוס” למסקנה הזאת, ולהפתעתי גיליתי שאני הראשון שעושה את זה. אף עיתונאי, מישראל או מהעולם, לא טרח לבדוק מה עומד בבסיס הדירוג הזה. יכול להיות שכאשר משחירים את דמותה של ישראל, אף אחד לא טורח לבדוק את הטענות?

מדי שנה מפרסם “פרידום האוס” את מדד חופש העיתונות בעולם. על סמך מחקריו והערכותיו, מדרג הארגון את מדינות העולם בסולם של 1 עד 100: ככל שהציון נמוך יותר, חופש העיתונות רב יותר. הארגון מעניק את הציון “חופשי” למדינות עם 0-30 נקודות, את הציון “חופשי באופן חלקי” למדינות עם 31-60 ואת הציון “לא חופשי” למדינות עם ניקוד 61-100.

עד עתה נחשבה ישראל למדינה “חופשית” (עם הציון 28 לשנת 2007). בדו”ח שמסכם את שנת 2008, הידרדרה ישראל בפעם הראשונה לציון 31, עם התואר “חופשית באופן חלקי”. ברור מאליו איזה נשק תעמולתי נפל לידיהם של מי שממילא טוענים שישראל היא מדינה לא-דמוקרטית (וגזענית ואלימה ולא-מוסרית). עכשיו אומר את זה אחד הארגונים המכובדים בעולם למעקב אחר חופש העיתונות. הנזק התדמיתי הוא כבד.

ביקשתי מ”פרידום האוס” את הדו”ח המלא, המפרט את הסיבות להורדת הדירוג, והוא מתפרסם כאן לראשונה (לקריאה לחצו כאן). בדו”ח נכתב שהורדת הדירוג נעשתה בעקבות המלחמה בעזה, ובעיקר בגין שלושה סעיפים: מניעת הכניסה לעזה מעיתונאים ישראלים ובינלאומיים, ניסיונות רשמיים להשפיע על אופן הסיקור, וצנזורה עצמית של עיתונאים ודיווחים מעוותים, בעיקר בתחילת המלחמה.

הדו”ח עצמו כולל קביעות לא נכונות עובדתית, שלא לדבר על קביעות שנראות כמו מתקפה פוליטית על ישראל ולא כמו מחקר אקדמי מקצועי. “ב-31 בדצמבר”, נכתב למשל בדו”ח, “קיבל בית המשפט העליון את עתירת התאחדות כתבי החוץ בישראל והורה למדינה לאפשר את כניסתם לעזה, אך ממשלת ישראל התעלמה מבית המשפט, והסגר על עזה נמשך”. אבל זה לא בדיוק מה שקרה: בג”ץ הציע פשרה בין המדינה להתאחדות כתבי החוץ, שלפיה מספר מועט של כתבים יורשו להיכנס לעזה. עיתונאים אמנם לא נכנסו לעזה בזמן המלחמה, אך בג”ץ קבע מאוחר יותר כי נראה שהחלטת המדינה לא הפרה את הפשרה.

אבל זה בעיקר עניין סמנטי. ניסיונות רשמיים להשפיע על אופן הסיקור, כפי שנכתב בדו”ח, הם עניין שבשגרה בכל תחומי החיים (למשל באמצעות דוברים), אבל החלק התמוה ביותר בדו”ח הוא זה שמתייחס לצנזורה עצמית שהפעילו עיתונאים ישראלים בזמן הלחימה. צנזורה עצמית היא עניין מסובך להוכחה: היחיד שיודע באמת אם הפעיל צנזורה עצמית הוא העיתונאי, ואותו הרי אי אפשר לשאול, שכן אם באמת הפעיל צנזורה עצמית, ודאי שלא יודה בכך. אם כך מי קבע שעיתונאים הפעילו צנזורה עצמית?

גם הקביעה המופיעה בדו”ח של “פרידום האוס”, שלפיה כלי התקשורת בישראל הלהיטו את הרוחות והעדיפו מסרים בעלי פן לאומני, היא קביעה בעייתית. מרבית אזרחי ישראל חשים בדיוק ההפך: שעיתונאים רבים מדי עסקו בדמורליזציה וטיפחו רגשות תבוסתנות למן היום הראשון. כמו אולי בכל מחקר בתחום מדעי החברה והרוח, קביעה לכאן או לכאן היא קשה, על אחת כמה וכמה כאשר צריך לתת לה ניקוד מדויק. אבל דווקא בשל כך צריך שיהיו קריטריונים מקצועיים ברורים, שאינם אמורים לנבוע מהעדפותיו הפוליטיות של מחבר הדו”ח. ובקיצור השאלה הנשאלת היא – מי בעצם קבע שישראל הפסיקה להיות “חופשית”, ומהם הטעמים שהניעו אותו?

עם כל השאלות והתהיות האלה פניתי לאדם ורנר, נציג “פרידום האוס” בישראל ומי שחיבר את הדו”ח מטעמם לשנת 2008.

זה לא מקרה שלא שמעתם את השם אדם ורנר: מאחוריו אין קריירה מפוארת בעיתונות (בסך הכל כמה כתבות ב”ג’רוזלם פוסט” ובאתרי אינטרנט, לדבריו), וגם לא פרסומים אקדמיים מרשימים בתחום חקר התקשורת (הוא בוגר תואר שני ביישוב סכסוכים). זאת השנה הראשונה שהוא מחבר עבור “פרידום האוס” את הדו”ח על ישראל. מה בכל זאת הביא אותו לעבוד אצלם? היכרות שלו עם הנציגה הקודמת שלהם בישראל.

שאלתי אותו כמה אנשים בישראל עובדים על הדו”ח. הוא ענה שרק הוא. שאלתי – על אילו מקורות מתבסס הדו”ח? הוא ענה שבעיקר על דו”חות של ארגונים בינלאומיים למעקב אחר תקשורת, כמו “עיתונאים ללא גבולות”.

שאלתי אותו כיצד הגיע למסקנה שהעיתונאים הישראלים מפעילים צנזורה עצמית. הוא ענה שעל סמך שיחות עם יזהר באר, לשעבר מנכ”ל “בצלם” וכיום מנכ”ל קשב, ארגון שמפרסם דו”חות על מצב העיתונות בישראל. לנוכח הזיהוי הפוליטי המובהק של באר בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, שאלתי את ורנר אם ניסה לבדוק את העניין עם מומחים נוספים. עם משפטנים למשל, מומחים בדיני תקשורת. או אולי עם עיתונאים, או עורכי עיתונים בעבר ובהווה. אולי עם חוקרים מתחום מדע המדינה, או אולי פרופסורים לחקר התקשורת.

התשובה היתה שלא. הקביעה הבעייתית שעיתונאים ישראלים הפעילו צנזורה עצמית בזמן המלחמה נשענת אך ורק על עדותו של יזהר באר. הבעיה היא כמובן לא בכך שהוא איש שמאל, אלא בכך שהוא המקור היחיד. בדוחק רב טען ורנר שניסה לפנות לדני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, אך הוא “לא בטוח שהיה לו את המייל הנכון”, כי אף אחד מעולם לא חזר אליו. אכן עבודה תחקירית מרשימה.

קיצורו של דבר – יושב לו אדם ומחבר דו”ח שלפיו העיתונות בישראל כבר אינה “חופשית”, על סמך שיחה אחת עם אדם שזיהויו הפוליטי מובהק והוא אפילו אינו בא מעולם האקדמיה. שרלטנות? כוונות פוליטיות נסתרות? רק ורנר יודע.

החלטתי לשאול את ורנר על פרטים בעייתיים בדו”ח. שאלתי מדוע כתב כי בג”ץ הורה למדינה, ומדוע כתב כי המדינה מתעלמת מפסיקת בית המשפט. הוא ענה שאינו יודע, וביקש שאשלח לו קישורים לפסיקות בג”ץ (באיחור-משהו, אני חושב).

שאלתי אותו גם על האולפנים בירושלים של RAM FM, תחנת רדיו למען השלום (a pro-peace radio station), שעליהם נכתב בדו”ח כי נסגרו על ידי משטרת ישראל ב-7 באפריל 2008. כן, ידע ורנר לספר, האולפנים אכן נסגרו באותו יום בהוראת משרד התקשורת משום שלא היה להם רישיון. הרישיון הוסדר, התחנה חזרה לשדר אך הפסיקה את פעילותה כעבור חצי שנה מסיבות כלכליות. מדוע אם כך זה מופיע בדו”ח? ומדוע מופיעה העובדה שזו תחנה “למען השלום”, אם לא כדי לייצר את מצג השווא כאילו נסגרה בגלל רדיפה פוליטית (אף שמחבר הדו”ח אומר במפורש כי אין לו כל מידע כזה)?

שאלתי את ורנר אם הוא היחיד שחתום על הדו”ח. הוא אמר שלפי הנוהל ב”פרידום האוס”, כל דו”ח עובר לעיונם של שלושה פרופסורים לתקשורת מהמדינה הרלוונטית. רק לאחר שהם מאשרים את תוכנו ואת הניקוד, הדו”ח מאושר ומפורסם.

פניתי לקרין קרלקר, האחראית על מדד חופש העיתונות ב”פרידום האוס”, כדי לדעת מי החוקרים שקראו את הדו”ח. תשובתה היתה כי לנוכח קיצוצים תקציביים, השנה למעשה לא נשלח הדו”ח לאף מומחה לתחום התקשורת.

הנה כי כן: אדם ללא מוניטין או ניסיון מקצועי מחבר דו”ח על סמך ראיון עם אישיות אחת, בעלת זיהוי פוליטי מובהק. אף אחד לא בודק, אף אחד לא שואל. בארה”ב מחליט ארגון “פרידום האוס” להוריד את דירוגה של ישראל מ”חופשית” ל”חופשית באופן חלקי”, אף כי בתקנון הארגון נקבע במפורש כי במקרה שמדינה יורדת דירוג, נערכת בדיקה מקיפה. בדיקה כזאת לא נעשתה.

דו”ח מקצועי? שרלטנות מוחלטת? תגידו אתם.

קרא עוד