4.5.2011

מה באמת מטריד את לונדון

מפגין בקהיר, פברואר 2011 (תצלום: מרים סולימן)

בסוף מרץ פירסם משרד החוץ הבריטי דו”ח מסכם לשנת 2010 על מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם.

לנוכח המתחולל בעולם הערבי, ניתן היה לצפות כי בריטניה תעמיד בראש סדר העדיפויות שלה את קידום זכויות האדם שם. אחרי הכל, מה שנגלה בבירור מאז דצמבר הוא לא רק הברוטליות האכזרית של המשטרים הערביים לנוכח ההפגנות, אלא גם העובדה כי הפרות זכויות אדם שיטתיות ומתמשכות במשך עשרות שנים (כמו גם מצב כלכלי עגום) הם אלה שהוציאו מלכתחילה מיליוני בני אדם לרחובות.

ואולם, נראה כי למשרד החוץ הבריטי יש אג’נדה קצת אחרת.

קרא עוד

5.4.2011

כנס דיפלומטיה ציבורית


התארחתי לצד מירי אייזן בתוכניתו של בן כספית בערוץ 23, “עושים סדר”, לדיון על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל.

הראיון התקיים בעקבות כנס של המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר אילן ב-4-5 באפריל, שעסק בין היתר בעוצמה קשה ובעוצמה רכה, ברשתות החדשות הגלובליות ובמעורבות ארגונים לא-ממשלתיים. אני השתתפתי בפאנל על עיצוב מסרים, והתייחסתי לשיח זכויות האדם ולהשתלבותו בדיפלומטיה הציבורית הישראלית.

בין הדוברים בכנס היו מלאני פיליפס, פרופ’ איתן גלבוע, רון בן ישי, ד”ר מרדכי קידר, ד”ר רענן גיסין ועו”ד עירית קהאן.

קרא עוד

9.2.2011

סיפור של צד אחד

האי-מייל שהגיע לתיבת הדואר הנכנס עורר מיד את סקרנותי.

זה היה מייל מארגון Paideia, המכון האירופי ללימודים יהודים שמושבו בשטוקהולם, שתיכנן משלחת של עיתונאים זרים לסיור בן כשבוע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. המכון חיפש עיתונאי ישראלי אחד שיצטרף לקבוצה.

חשבתי שיהיה מעניין להצטרף לקבוצה שכזאת – וכך מצאתי את עצמי לפני קצת יותר מחודש בסיור עם משלחת של 12 עיתונאים זרים: תשעה משוודיה (מתוכם ארבעה יהודים ואחת פלסטינית שהיגרה מסוריה), עיתונאית מרוסיה, עיתונאית מטורקיה ועיתונאי מגרמניה. היו שם נציגים לעיתונות המודפסת, לרדיו ולטלוויזיה. שלושת הימים הראשונים הוקדשו לסמינר ביד ושם, יום אחד לביקור בחברון, יום אחד לבית לחם, יום אחד לתל אביב ויום אחד לשדרות.

מהר מאוד הרגשתי שהחוויה שאני עובר היא מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית בין ישראלים, פלסטינים וגורמים בינלאומיים. הביקורת, ההאשמה והדינמיקה שבתוך הקבוצה היתה מלווה מבחינתי באלימות מחשבתית קשה. מן הסתם לא יכולתי לענות או להגיב על כל דבר, אך כתבתי את רשמיי ואת מחשבותיי. כעת אני מפרסם מעין יומן של הימים האלה, שונה במהותו מפורמט הכתבה העיתונאית הרגילה, אך בעל ערך לא פחות לטעמי.

קרא עוד

5.11.2010

“קיומה של אונר”א – כישלון”

ג'ון גינג, ראש סוכנות אונר"א בעזה (תצלום: קרן היינריך בל)

היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א מובן לחלוטין. פעילות לא חוקית, כמו ירי טילים לעבר ישראל, לא תביא לפלסטינים את הזכויות שלהם. סוכנות אונר”א לא היתה צריכה להתקיים אחרי כל כך הרבה שנים – ותושבי עזה צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום.

אלה הן כמה מההתבטאויות המעניינות ביותר שהשמיע בראיון נרחב ראש סוכנות אונר”א (UNRWA) בעזה, ג’ון גינג. תפקידה של אונר”א, “סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים”, הוא להעניק שירותי חינוך ורווחה לכ-4.8 מיליון בני אדם, שמוגדרים על ידה כפליטים נכון להיום – ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, בירדן ובסוריה.

פגשתי את גינג בחודש האחרון לשתי שיחות ממושכות פנים אל פנים. בין לבין, וגם לאחר מכן, המשכנו להתכתב עוד כמה פעמים במייל. בן 44, עורך דין במקצועו וקצין לשעבר בצבא אירלנד, הגיע גינג לעזה בפברואר 2006 לאחר ששימש במשרות הומניטאריות ברואנדה ובבלקן. שתי מטרות היו מבחינתו לראיון: האחת, לנסות ולפתוח בדיאלוג עם הציבור בישראל. והשנייה, לנסות ולשכנע כי יש להפריד בין המצב ההומניטארי הקשה ברצועה לבין הסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלסטינים. שני הדברים, לדעת גינג, לא צריכים להיות קשורים אחד לשני.

קרא עוד

15.7.2010

חידת סילביו ברלוסקוני


ב-1 ביולי שודר ראיון עמי בתוכניתו של שמעון פרנס בטלוויזיה החינוכית, “חלום לים התיכון”, המוקדשת להיבטים שונים של תרבויות הים התיכון. הראיון עסק בדמותו המרתקת של ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, ובסקרנות שהוא מעורר בעולם כולו. כיצד מנהיג מצחיק ומוזר כמו ברלוסקוני מצליח להנהיג את אחת המדינות החשובות באירופה כבר שנים רבות כל כך? כיצד מושפעת דמותו מהקישור התמידי שעושים בינו לבין המאפיה באיטליה? מה האמת מאחורי פרשות השחיתות האינסופיות שלו ומאחורי הסתבכויותיו החוזרות ונשנות עם נשים מכל הגילאים?

הראיון עסק גם בסרט תיעודי של במאי איטלקי-שבדי, אריק גנדיני, שהוקרן בפסטיבל “דוקאביב” האחרון בתל אביב. לפי הסרט “וידאוקרטיה”, חלק משמעותי מיכולתו של ברלוסקוני לשלוט באיטליה נובע ממעמדו הבכיר בתעשיית הטלוויזיה. כחלק מהאימפריה העסקית שלו, הוא שולט בכמחצית מהשוק, ובתוקף תפקידו כראש הרשות המבצעת הוא משפיע גם על רשות השידור האיטלקית. השפעה מרחיקת לכת כזאת לראש מדינה היא חסרת תקדים בעולם המערבי. (לכתבה קודמת על הסרט ראו כאן).

קרא עוד

9.7.2010

הסברה זה פאסֶה

נחמן שי (תצלום: משה שי)

אחד האנשים הראשונים שקיבלו לידיהם את הדוקטורט החדש של נחמן שי היה דווקא בנימין נתניהו. שי החליט להביא ללשכת ראש הממשלה באופן אישי עותק של המסמך בן 500 העמודים, שמנתח בפרטי פרטים את מצב ההסברה הישראלית, אולי משום שהשניים הולכים דרך ארוכה ביחד עוד מכהונתם המשותפת בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואולי משום שאם יש מישהו שמבין דבר או שניים בענייני תקשורת – הרי זה נתניהו.

הפגישה בלשכת ראש הממשלה בירושלים התקיימה בתחילת מרץ, בזמן שסגן נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, ביקר בישראל. שניים מהדוברים היותר מיומנים של ישראל דנו במעמדה הבינלאומי של המדינה, כאשר לפתע נכנס לחדר ניר חפץ, ראש מערך ההסברה הלאומי, עם ידיעה שבדיוק עלתה באתר האינטרנט של ynet על אישור 1,600 יחידות דיור לבנייה במזרח ירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שנתניהו למד על הפרשה, אם כי בימים שלאחר מכן הוא נדרש לתמרונים קואליציוניים ודיפלומטיים קדחתניים כדי לשכך את הרוחות שהתלהטו בעקבותיה.

קרא עוד

4.7.2010

משהו רקוב בממלכת אמנסטי

גיטה שהגל וסמל אמנסטי העולמי

מה שיש לגיטה שהגל להגיד צריך לעניין כל ישראלי. אמנסטי אינטרנשיונל, הארגון שבו מילאה תפקיד בכיר עד לא מזמן, נוקט קו תוקפני מאוד כלפי מדיניותה של ישראל, והסב לה נזק תדמיתי קשה בשנים האחרונות. יחד עם ארגונים אחרים, דוגמת עדאלה ובצלם, היווה אמנסטי את המסד המרכזי לדו”ח גולדסטון, שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה ובהפרות קשות של זכויות אדם. אלא שאם הגברת שהגל מדייקת באבחנותיה, לא דאגה לזכויות אדם מכתיבה את קביעות אמנסטי, אלא דווקא דעות פוליטיות.

מה שיש לגיטה שהגל להגיד צריך לעניין גם את כל מי שאכפת לו באמת מזכויות אדם. שהגל, שנבעטה מהארגון לפני כמה חודשים ברעש גדול בגלל שהעיזה למתוח עליו ביקורת, אומרת שאמנסטי הפסיק למעשה להיות כלי במאבק נגד דיקטטורות ומשטרים חשוכים, והתחיל למרבה הצער להידמות להם יותר ויותר, לפחות בכל הנוגע ליכולתו להתמודד עם ביקורת. ואת זה אומרת ראש מחלקה לשעבר בארגון, שהיתה ממונה על השוויון בין המינים ושהקדישה את כל חייה למאבק בדיכוי ובאפליה מכל הסוגים והמינים. אותה לא צריך ללמד מה זה זכויות אדם.

קרא עוד

14.6.2010

כבוד של בריטים

משמר המלוכה הבריטי

הבריטים, מתברר, רגישים מאוד לכבוד הלאומי שלהם. הם לא יסכימו שיעלילו עליהם עלילות או שמישהו יפגע במותג המכובד “בריטניה”. אפילו אם מדובר במקרה בנשיא ארה”ב ברק אובמה, ואפילו אם לפחות חלק מהטענות שלו נשמעות לגמרי הגיוניות.

החיכוכים בין שני הצדדים החלו בגלל כתם הנפט שמתפשט זה חודשיים במפרץ מקסיקו, קרוב מאוד לחופי ארה”ב. פיצוץ שאירע באסדת קידוח נפט של חברת האנרגיה BP גרם למותם של 11 בני אדם, ולדליפת לפחות 2 מיליון חביות נפט לים עד עתה. שטח האוקיינוס שהוצף בנפט הוא כ-6,500 קמ”ר – כשליש משטחה של מדינת ישראל – ובארה”ב מחשיבים את האסון האקולוגי הזה לאחד החמורים בהיסטוריה, קשה הרבה יותר מהדליפה שאירעה עם שקיעת המיכלית אקסון ואלדז מול חופי אלסקה ב-1989.

קרא עוד

11.6.2010

מה מפחיד את אירופה?

פרנקו פרטיני, ברנאר קושנר ומיגל אנחל מורטינוס

האלימות שמפעיל המיעוט המוסלמי באירופה משפיעה על עמדת היבשת כלפי הסכסוך במזרח התיכון – כך מודים שלושה שרי חוץ אירופים חשובים במאמר שמתפרסם הבוקר בעיתון “ניו יורק טיימס”. בהודאה נדירה מסבירים ברנאר קושנר (צרפת), פרנקו פרטיני (איטליה) ומיגל אנחל מורטינוס (ספרד), כי “…אסור לתת לטרגדיה (הכוונה למשט בעזה) ליצור את התנאים להחרפה נוספת באלימות במזרח התיכון או באירופה (ההדגשה שלי)”. למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים אירופים בדרג בכיר כל כך מביעים חשש מפורש מגל של אלימות ביבשת, וקושרים אותה באופן ישיר למדיניות שהם נוקטים כלפי הסכסוך.

במערב אירופה חיים כ-20 מיליון מוסלמים (לפי הערכות מתונות), ועוד כמיליון יהודים. המוסלמים הם רק כ-4% מאוכלוסיית אירופה, אך הם מרוכזים בדרך כלל באזורים עירוניים, שם חלקם באוכלוסייה גבוה הרבה יותר. כך לדוגמה, במרסיי שבצרפת המוסלמים מהווים 20%, בבריסל 17%, בברדפורד שבאנגליה 16% ובמלמו שבשבדיה 20%.

קרא עוד

4.6.2010

קהילה על מזוודות

בית הכנסת במלמו

האסימון נפל למרקוס איילנברג לפני קצת יותר משנה. “הבנתי שאני לא יכול יותר להישאר בשבדיה”, הוא אומר. “זו פשוט לא מדינה טובה ליהודים. לא הרגשתי בטוח יותר, ואין שם שום עתיד מבחינתי. אני לא יכול לגדל את הילדים שלי כיהודים, והמצב רק יילך ויחמיר. כבר היום יהודים פוחדים לומר שהם יהודים, ואם מראיינים אותם בטלוויזיה או בעיתון, הם נותנים שמות בדויים. הם פוחדים שאחרי זה יבואו וירביצו להם. מקללים אותם ברחוב, ולאף אחד לא אכפת. אתה מבין מה אני אומר? אנחנו מדברים על שבדיה הנפלאה והדמוקרטית, שנת 2010. זה פשוט מטורף”.

איילנברג החליט שהספיק לו, ולפני כחודש החליט לעשות עלייה יחד עם אשתו ושני ילדיו. הוא עזב חיים נוחים ומשרה נחשקת במשרד עורכי דין יוקרתי, בית גדול בעיר מלמו וטויוטה אוונסיס סטיישן, וכל זה בגיל 33. הוא גר עכשיו בדירה שכורה במודיעין, אבל עבודה חדשה עוד אין, וגם לא גן לילדים. הוא מבלה שעות ארוכות במסדרונות הביורוקרטיה הישראלית, אבל נשמע נחוש כסלע: “יש יהודים במלמו שהחליטו אחרת ממני. יש כאלה שמוכנים אולי לוותר על הזהות היהודית שלהם. יש כאלה שחושבים שאם הם יפסיקו ללכת לבית הכנסת או ירשמו את הילדים לגן כללי ולא יהודי, אז יפסיקו לזהות אותם כיהודים. אבל אני לא מוכן לזה. מבחינתי העובדה שמדינה דמוקרטית כמו שבדיה לא מסוגלת יותר להעניק למשפחה שלי תחושת ביטחון ולקהילה היהודית אווירה נורמלית – זו תופעה בלתי נסבלת”.

קרא עוד