4.6.2010

קהילה על מזוודות

בית הכנסת במלמו

האסימון נפל למרקוס איילנברג לפני קצת יותר משנה. “הבנתי שאני לא יכול יותר להישאר בשבדיה”, הוא אומר. “זו פשוט לא מדינה טובה ליהודים. לא הרגשתי בטוח יותר, ואין שם שום עתיד מבחינתי. אני לא יכול לגדל את הילדים שלי כיהודים, והמצב רק יילך ויחמיר. כבר היום יהודים פוחדים לומר שהם יהודים, ואם מראיינים אותם בטלוויזיה או בעיתון, הם נותנים שמות בדויים. הם פוחדים שאחרי זה יבואו וירביצו להם. מקללים אותם ברחוב, ולאף אחד לא אכפת. אתה מבין מה אני אומר? אנחנו מדברים על שבדיה הנפלאה והדמוקרטית, שנת 2010. זה פשוט מטורף”.

איילנברג החליט שהספיק לו, ולפני כחודש החליט לעשות עלייה יחד עם אשתו ושני ילדיו. הוא עזב חיים נוחים ומשרה נחשקת במשרד עורכי דין יוקרתי, בית גדול בעיר מלמו וטויוטה אוונסיס סטיישן, וכל זה בגיל 33. הוא גר עכשיו בדירה שכורה במודיעין, אבל עבודה חדשה עוד אין, וגם לא גן לילדים. הוא מבלה שעות ארוכות במסדרונות הביורוקרטיה הישראלית, אבל נשמע נחוש כסלע: “יש יהודים במלמו שהחליטו אחרת ממני. יש כאלה שמוכנים אולי לוותר על הזהות היהודית שלהם. יש כאלה שחושבים שאם הם יפסיקו ללכת לבית הכנסת או ירשמו את הילדים לגן כללי ולא יהודי, אז יפסיקו לזהות אותם כיהודים. אבל אני לא מוכן לזה. מבחינתי העובדה שמדינה דמוקרטית כמו שבדיה לא מסוגלת יותר להעניק למשפחה שלי תחושת ביטחון ולקהילה היהודית אווירה נורמלית – זו תופעה בלתי נסבלת”.

איילנברג הוא אחד מכמה עשרות יהודים שעזבו את מלמו בשנה האחרונה בגלל התגברות האנטישמיות – חלקם לישראל, חלקם לבריטניה וחלקם לבירה שטוקהולם. עדותו קורעת צוהר למציאות שממעיטים לדון בה בישראל, והיא מצוקתן של קהילות יהודיות באירופה לנוכח השתנות פני היבשת. מיליוני המוסלמים שהגיעו בעשורים האחרונים לאירופה, יחד עם מגמת ההקצנה האיסלאמית, ויחד עם ביקורת הולכת וגוברת על ישראל מצד ממשלות רבות באירופה, הציבו את היהודים בעמדה רגישה במיוחד. גרפיטי על קירות בתי כנסת, קריאות גנאי, מכות ועלבונות נהפכו מבחינתם כמעט לעניין של שגרה.

איילנברג מדגיש כי לא ברח משבדיה וכי לא נמלט בשל סכנת חיים. בכל זאת, קשה להימנע מהמחשבה המטרידה שרק 65 שנה חלפו מאז שממשלות אירופה נשבעו שדבר לא יאונה יותר ליהודים על אדמתן, ובכל זאת יהודים חשים שוב כמיעוט נרדף. וזה קורה לא באיראן או באפגניסטאן, אלא בשבדיה הפסטורלית והנעימה, זו שתמיד ראינו בה רק את המקור לאיקאה, ללהקת אבבא ולבלונדיניות חשופות חזה על חוף הים באילת.

59 עולים בשנה

מרקוס איילנברג בביתו החדש במודיעין (תצלום: רפאל בן ארי)

אם יהודים באירופה חששו עד לפני כמה שנים מניאו-נאצים, הם חוששים כיום בעיקר ממוסלמים: לפי דו”ח על האנטישמיות בעולם לשנת 2009 של מכון סטפן רוט באוניברסיטת תל אביב, מרבית מקרי האלימות במערב אירופה כלפי יהודים מבוצעים כיום על ידי מוסלמים. לפי אותו דו”ח, בשנת 2009, שבתחילתה התנהלה המלחמה עם חמאס, חלה עלייה של כ-100% במספר התקריות האנטישמיות ברחבי העולם.

המדינות הבעייתיות ביותר הן מטבע הדברים אלה שנמצאים בהן ריכוזי האוכלוסייה המוסלמית הגדולים ביותר. שבדיה מבחינה זו נמצאת במקום הרביעי באירופה (אחרי צרפת, בלגיה והולנד), עם כ-520 אלף מוסלמים מתוך סך הכל אוכלוסייה של 9.3 מיליון (5.6%). אלא שבעיר מלמו, העיר השלישית בגודלה בשבדיה, יש ריכוז מוסלמים גדול במיוחד – כ-55 אלף מתוך 275 אלף סך הכל (20%).

אריה יעקובסון, נציג הסוכנות בסקנדינביה בשנה האחרונה, אומר כי בסך הכל חיים כ-30-50 אלף יהודים בדנמרק, שבדיה, נורבגיה ופינלנד, וכי הקהילות הגדולות ביותר הן בקופנהאגן ובשטוקהולם. לדבריו, הקהילה היהודית בשבדיה מעורה מאוד בחברה, ויהודים נושאים בכל סוגי המשרות ובכל התפקידים. ואולם, לדבריו, סדרה שלמה של אירועים – בעיקר בשבדיה – הביאה לחשבון נפש אצל יהודי סקנדינביה ולגידול של 100% במספר העולים לישראל בשנה האחרונה – מ-28 ל-59 עולים.

“אלה מספרים קטנים”, אומר יעקובסון, “אבל באחוזים זה יותר ממספר העולים מארה”ב”. לדבריו, העולים החדשים מצביעים על שילוב בלתי נסבל של אלימות גוברת מצד המוסלמים, אדישות של הסביבה השוודית ומדיניות אנטי-ישראלית של ממשלת שבדיה, שמעניקה לגיטימציה ולו עקיפה לפגיעה ביהודים.

במהלך המלחמה עם חמאס בינואר 2009 התקיימו במלמו הפגנות יומיומיות של מוסלמים נגד ישראל, אך זה לא נגמר שם. במארס החליטה עיריית מלמו לקיים את משחקי גביע דייוויס בטניס מול נבחרת ישראל ללא קהל, מחשש להתפרעויות ולהפגנות אנטי-ישראליות של מוסלמים, שמחו נגד עצם הזמנתה של ישראל לשבדיה. במקום להתעמת עם המתפרעים, החליטו השלטונות להיכנע להם. באוגוסט הגיע הפרסום הנבזי בעיתון “אפטונבלאדט”, שלפיו חיילי צה”ל קוצרים את איבריהם של פלשתינאים, עם תגובה רפה מאוד מצד השלטונות. ורק לפני ארבעה חודשים, בינואר 2010, אמר ראש עיריית מלמו, אילמר ריפלו, בראיון עיתונאי כי ציונות אינה מקובלת עליו בדיוק כשם שאנטישמיות אינה מקובלת. הוא הוסיף והמליץ ליהודים בעיר להרחיק את עצמם ממדיניותה של ישראל, כדי “לא לשלוח את המסר הלא-נכון”. במלים אחרות – שיימנעו מלהביע את דעתם, כדי שלא יתקפו אותם.

האירועים רבים. באחד מבתי הספר הכלליים בעיר אמרו ילדים מוסלמים לילדים יהודים כי צריך לשחוט אותם “שחיטה כשרה” (Halal). צעירים מוסלמים מתגודדים באופן קבוע סביב מרכזים יהודיים (בתי כנסת, בית הקברות היהודי וגני הילדים) ומקללים כל אדם שמתקרב. הקריאות “יהודי מלוכלך” ו”רוצח ציוני” הן עניין שבשגרה. פעמיים בינואר 2009 הוצת בית הקברות היהודי במאלמו. איילנברג יודע לספר על יהודי שענד תליון מגן דוד על צווארו בעיר גטבורג וחטף מכות ממוסלמים. גם לעברו נקראו קריאות “יהודי ארור” בזמן שצעד לבית הכנסת.

“השאלה אם אפשר עוד להישאר בשוודיה היא השאלה המרכזית שכל משפחה יהודית שאלה את עצמה בשנה האחרונה”, אומר איילנברג. “בכל סלון יהודי ובכל מפגש חברים עלתה שוב ושוב השאלה אם יש לנו עוד מקום כאן, אם יש לנו עוד מה לחפש פה בכלל. יש אנשים בקהילה היהודית שמתנחמים בעובדה שהשבדי הממוצע שונא הרבה יותר את המוסלמים מאשר את היהודים. זה כנראה נכון. היהודים עובדים, הם מעורים בחברה, הם יודעים שבדית מצוין, וזה כמובן ההיפך הגמור מאלפי המוסלמים, שרבים מהם לוקחים את כספי הרווחה הנדיבים של שבדיה ולא מחזירים למדינה אפילו אגורה אחת ממסים. אבל לי זה ממש לא מספיק. בחייך, צריך רק לפתוח את ספרי ההיסטוריה של המאה ה-20 כדי להיזכר שאנטישמיות היא לא תופעה שעוברת כל כך מהר מהעולם”.

מגטו לודז’ לשבדיה

מוסלמי מפגין במלמו, 2009

לפחות חלק מהמשפחה שלו יודעת את זה על בשרה. סבו וסבתו מצד אביו הם ניצולי שואה מלודז’, שהגיעו לשוודיה ב-1945. הוריה של אשתו היגרו למלמו מפולין הקומוניסטית בסוף שנות ה-60′, בעקבות גל האנטישמיות שלאחר מלחמת ששת הימים. מצד אמו, לעומת זאת, הוא נצר לאחת המשפחות היהודיות הראשונות שהגיעו לשבדיה עוד באמצע המאה ה-19.

“הזהות היהודית שלי תמיד היתה חזקה”, אומר איילנברג, “וזה לא מתבטא דווקא בעניין של שמירת מצוות, אלא יותר בתחושת שייכות וזיקה היסטורית משותפת. תמיד ראיתי את עצמי כיהודי, ואני רוצה שגם לילדים שלי תהיה אפשרות לבחור את מידת יהדותם. העניין הוא ששבדיה היא כבר לא המקום בשביל זה. כשהייתי ילד בשנות ה-70, האיום המרכזי עלינו היה מצד הניאו-נאצים. אלה האנשים שידעתי שצריך להיזהר מהם, שתוקפים ומכים יהודים. לשבדיה תמיד היתה נטייה פרו-פלשתינית, אם משום שבמהלך רוב השנים היא נשלטה על ידי ממשלות שמאל ואם בגלל התפישה שלהם שהפלשתינים הם הצד החלש. הם שוכחים מה הפלשתינים עשו לישראל, שוכחים את הפיגועים ואת הטרור, ומבחינתם ישראל היא מדינה שרק יוזמת מלחמות. זה תמיד היה ככה בשבדיה, אבל פעם לא היו בה כל כך הרבה מוסלמים”.

בכלי התקשורת במדינה דווח על גידול דרמטי בהתקפות על יהודים במלמו בשנת 2009, ומתוך סך הכל 115 תקריות שמוגדרות כ”פשעי שנאה”, 52 כוונו כלפי יהודים (בעיר שיש בה בסך הכל 700 יהודים). סוסאנה גוסניוס, מומחית מטעם משטרת מלמו, אמרה לעיתון “סקנסקה דגבלאדט” כי סביר להניח שהמספר גדול עוד יותר, שכן במקרים רבים אנשים כלל לא מדווחים על פשעי שנאה מחשש לתגמול. גם דובר מטעם הקהילה היהודית, פרדריק סירצקי, אמר לכלי התקשורת המקומיים כי “איומים כלפי יהודים גברו מאוד בשנים האחרונות, בעיקר מצד צעירים מוסלמים, והתחושה היא שהסביבה הכללית והפוליטיקאים לא מביעים שום סימפטיה למצבם של היהודים”.

איילנברג סבור שאם אחרי כל תקיפה או איום על היהודים היה מגיע גינוי חריף מצד הרשויות, המצב היה שונה לחלוטין. מבחינתו, הקש ששבר את גב הגמל היה מבצע “עופרת יצוקה”. “במהלך כל ימי המבצע היו הפגנות בוטות וקולניות מאוד נגד ישראל”, הוא מספר, “וזו כמובן זכותם של המוסלמים או כל מי שרוצה בכך במלמו. אבל מטבע הדברים, היהודים בעיר נוטים יותר לצד ישראל, ולכן רצינו גם אנחנו לקיים הפגנה. היא היתה מאוד קטנה, בסך הכל 100 איש בכיכר המרכזית, אבל מולנו התייצב המון מוסלמי זועם, שלא נתן לנו להפגין, קרא לעברנו קריאות גנאי, השליך חפצים והתחיל ממש לאיים על חיינו. בסופו של דבר שוטרים נאלצו לפנות אותנו מהכיכר, משום שלדבריהם הם לא יכלו יותר להבטיח את ביטחוננו. רק שתבין, היו שם ניצולי שואה שהוברחו בריצה מחוץ לכיכר, כי שבדיה לא יכולה יותר לערוב לביטחונם. זה היה מביש. זה קרה באמצע עיר אירופית, בשנת 2009. רק מהמחשבה על זה עכשיו יש לי עור ברווז”.

היהודים בקהילה נשבעו לא לוותר, והחליטו לארגן הפגנה נוספת בדיוק לאחר שבוע. הפעם הגיעה המשטרה בכוחות מתוגברים וחסמה את האזור כולו באמצעות עשרות רכבי משטרה כבדים. אף מפגין מוסלמי לא הורשה להתקרב לאזור, ומרכז העיר מלמו נהפך לזירת קרב מתוחה. איילנברג מספר שכמה חברי פרלמנט אמיצים, בעיקר נציגי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הגיעו להפגנה כדי להביע תמיכה ביהודים ובישראל.

“אחרי שתי התקריות האלה”, אומר איילנברג, “התחלתי לדבר עם אשתי על עלייה. הרבה זמן שיש תחושת אי-נוחות, והקהילה מפעילה אמצעי ביטחון סביב בית הכנסת, בית הקברות ואתרים יהודיים אחרים. תאר לעצמך שהרב לא יכול ללכת ברגל מהבית לבית הכנסת – מרחק של כמה דקות הליכה – כי לכל אורך הדרך משפילים אותו נערים מוסלמים בקללות. אבל האירועים לפני שנה החריפו מאוד את התחושות.

“הבנתי שהממשלה לא לוקחת מספיק ברצינות את האיום על היהודים מצד הקהילה המוסלמית. אין לי תשובה מספיק טובה לשאלה למה זה קורה. ברור שיש פה עניין אלקטורלי. יש בסך הכל 700 יהודים במלמו, לעומת 55 אלף מוסלמים, אז לא קשה לנחש לצד מי ינטו פוליטיקאים. אבל יש פה גם ביקורת אנטי-ישראלית ממסדית, שבחלק מהמקרים היא אנטישמית ממש, או לכל הפחות מעניקה לה לגיטימציה”.

“אין לנו עתיד שם”

ראש עיריית מלמו אילמר ריפלו

לא רק ההווה הטריד את איילנברג, אלא בעיקר העתיד. הקהילה היהודית הולכת ומידלדלת, והקהילה המוסלמית הולכת וגדלה. בעוד כמה שנים, הוא אומר, המצב יהיה הרבה יותר גרוע. “יש רק אדם אחד במלמו שבאמת הולך עם כיפה ועם לבוש יהודי מסורתי, וזה הרבי”, הוא אומר, “ובכל זאת יש כל כך הרבה תקריות. תאר לעצמך מה היה קורה אם אפשר היה לזהות יותר בקלות יהודים. אנחנו החלטנו שלמרות החיים הנוחים שלנו ולמרות היתרון החומרי בהישארות בשבדיה, בשבילנו זה הספיק”.

אותו רב במאלמו הוא נציג חב”ד, שניאור קסלמן, שתיאר בעבר את חוויותיו בעיר. קסלמן סיפר כי צעיר מוסלמי שקרא לעברו “הייל היטלר” הכריח אותו לרדת מאוטובוס, ובהזדמנות אחרת, רכב שנעצר ברחוב כשראה אותו החל לנסוע לאחור כדי לנסות לדרוס אותו בלב העיר. לדבריו, “סיטואציה אופיינית מאוד היא שאני הולך ברחוב ורכב עם צעירים מוסלמים עובר לידי. הם מגלגלים למטה את חלון המכונית, צועקים ‘יהודי מלוכלך’, מראים לי אצבע משולשת וצועקים עלי בערבית”.

החלטתו של איילנברג לעלות לישראל עוררה לא מעט עניין בעיתונות בשבדיה, והשאלה מדוע משפחה יהודית צעירה נאלצת לעזוב עלתה לדיון אפילו בפרלמנט בשטוקהולם. “אני לא כועס על שבדיה”, הוא אומר, “אלה יותר תחושות של צער ואכזבה. בסך הכל זו טרגדיה, כי אנחנו משפחה צעירה וזוג משכיל, אנשים שתרמו מיכולותיהם וכוחם לחברה, ובכל זאת אנחנו מרגישים שאין לנו או לילדים שלנו עתיד שם”.

כעת הוא מבקש בעיקר להסתכל קדימה. “לעבור מדינה זה באמת לא קל, אבל לי לפחות יש את הזכות שמדינה אחרת מקבלת אותי בזרועות פתוחות. זה דבר מדהים. יש הרבה מאוד אנשים בעולם שלא מרוצים מהחיים שלהם, ושהיו רוצים לעבור למקום אחר, אבל אין להם את ההזדמנות. זה נפלא שליהודים יש לפחות מקום אחד שבו הם לא צריכים לפחוד שיקללו אותם ברחוב רק כי הם יהודים”.

תגובת משרד החוץ בשטוקהולם: “ממשלת שבדיה מגנה כל צורת אלימות בעיר מאלמו, ואם יש יהודים שעזבו את מאלמו בשל כך, היא מביעה צער על כך”.

(הכתבה פורסמה במקור בעיתון “ישראל היום” ב-4 ביוני 2010)

תגובה אחת

  1. קהילה על מזוודות?! למה לא עם על מזוודות? ומה עם יהודי צרפת? וטורקיה? ומה עם יהודי דרום אפריקה, שעד שהתהפכה על יושביה היו “דרום אפריקנים” ומאותו רגע ארזו וברחו כי “אנחנו יהודים”.
    הבעיה אינה עם השוודים. הבעיה היא עם היהודים. היהודי הנודד. עם על מזוודות. חבל שמשפחה כמו זו המתוארת בכתבה עולה לישראל משום שנדחתה משוודיה ע”י המוסלמים ובגלל ש”הבנו שבשוודיה אין לנו עתיד” במקום לבוא לישראל מתוך משיכה אליה, מתוך רצון לחיות במדינה – שעם כל חסרונותיה – היא עדיין הכי יהודית והכי דמוקרטית שבעולם. מקום שהוא טוב יותר ליהודים מכל מקום אחר.

הוסף תגובה