ארכיון לקטגוריה זכויות אדם

2.1.2017

המלחמה עוד לא נגמרה

פליטים פלסטינים

מי שמבקש להבין מדוע הסכסוך בין התנועה הציונית לערבים הפלסטינים נמשך כבר יותר ממאה שנה, לא ימצא את התשובה בדיונים מלומדים בשאלה אם במלחמת העצמאות גורשו רבע, שליש או מחצית מהערבים. מי שמבקש להבין כיצד רק כתוצאה מסכסוך זה יש היום מיליוני אנשים הטוענים להיותם פליטים ממלחמה שהסתיימה לפני עשרות שנים,

קרא עוד

7.7.2011

כובשים? אנחנו?

קפטן ג'יימס קוק

מועצת העיר סידני החליטה בפעם הראשונה להכיר בעובדה שבריטניה פלשה לאוסטרליה – לאחר מסע לחצים ממושך מצד האוכלוסייה הילידית האבוריג’ינית של אוסטרליה, הוחלט ברוב של 7 נגד 2 כי במסמכים הרשמיים ובתוכנית העיר תימחק ההתייחסות ל”הגעת האירופים” ליבשת – ומעתה ייכתב במקום זאת “הפלישה האירופית”.

זה נראה כמעט מובן מאליו. אחרי הכל, ספינותיו של קפטן קוק שפלשו בסוף המאה ה-18 לאוסטרליה כחלק ממסעות הכיבושים שניהלה האימפריה הבריטית לא הביאו עמן בונבוניירות, כי אם דווקא פגזי תותחים. אוסטרליה לא נקראה אז אוסטרליה, אף אחד בה לא דיבר אנגלית, וספק אם מישהו בכלל ידע על קיומה של שפה זו. בתוך כמה עשרות שנים הידלדלה האוכלוסייה הילידית, שהובסה על ידי הבריטים, מכמה מאות אלפים לפחות מ-100 אלף. כיום חיים באוסטרליה רק כחצי מיליון אבוריג’ינים.

קרא עוד

11.5.2011

יהודי ערב: האסון שנגנז

פליט יהודי מעיראק (תצלום: מרכז מורשת יהדות בבל)

הדפים מצהיבים, כמעט מתפוררים. שנים ארוכות הם מונחים עזובים, סתם כך, בארגזים שנערמו באחת המחלקות של משרד המשפטים. אין קורא ואין מתעניין. גם עכשיו, כמעט שישה עשורים אחרי שנפרקו אל הדפים האלה חוויות טראומטיות של אובדן ופליטות, הם עדיין ממתינים שמישהו יספר את סיפורם.

באחד מהם כותבת יהודייה מאלכסנדריה על ימי ילדותה במצרים:

“לאחר שפרצה המלחמה [ב-1948] עצרו את אמי כשהיא בחודש התשיעי להריונה ורצו לשחוט אותה, היו להם כידונים והם התעללו בה ולאחר מכן עזבו אותה. באחד הערבים הגיע המון עם מקלות וכל הבא ליד כדי להרוג את המשפחה כי שמעו שהם יהודים. השוער נשבע להם שאנחנו איטלקים ולכן הם רק קיללו, הקיפו את הוריי, אחיי ואותי שהייתי תינוקת קטנה. למחרת הוריי ברחו, השאירו הכל, פנסיה, עבודה ובית, ועזבו את מצרים”.

בדף אחר מעיד מרדכי קארו, יליד מצרים גם הוא, על מטען חבלה שהוטמן בשכונה היהודית בקהיר בקיץ 1948: “מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה”.

אלפי דפים המתעדים אירועים כאלה נאספו מאז שנות החמישים במשרדי הממשלה השונים. תחת הכותרת הביורוקרטית “רישום תביעות יהודי ערב” הם מגוללים סיפורים על חיים שנקטעו, על משפחות ועל פרטים שמצאו עצמם חסרי פרנסה, נטולי ביטחון, מושפלים ונרדפים. יחד הם חושפים פרק טרגי בהיסטוריה של יהדות ארצות האיסלאם, שרשרת של התרחשויות טראומטיות שסימנו לפני שישה עשורים את קִצה של תפוצה מפוארת.

ובכל זאת, הסיפור הדרמטי שמגוללות עדויות אלה נדחק במשך זמן רב לקרן זווית, וכמעט שלא הותיר חותם בשיח הציבורי בישראל. כלי התקשורת מיעטו וממעטים עדיין להזכירו, בבתי הספר לא הקדישו לו תכניות לימודים מקיפות והאקדמיה לא העניקה לו תשומת לב מספקת. בכל חמש האוניברסיטאות בישראל נכתבה בעשור האחרון רק עבודת דוקטורט אחת על חורבן הקהילות היהודיות בארצות ערב. מבין כל המפלגות המיוצגות כיום בכנסת ישראל, אף לא אחת טרחה לכלול במצעה דרישה מפורשת להשבת רכושם של יהודי הקהילות האלה או להכרה בזכויותיהם הנגזלות.

יחס מבטל זה לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי אינו יכול שלא לעורר תמיהה. ככלות הכל, מורשת יהדות ארצות האסלאם זוכה כיום להתעניינות מחודשת, הן מצד חוגים אקדמיים והן בקרב הציבור הרחב. ובכל זאת, נדמה שאפילו שוחריה המובהקים של מורשת זו אינם להוטים במיוחד לדון בנסיבות ההיסטוריות שבהן נגדעו שורשיה העמוקים בעולם הערבי. ההשתאות לנוכח השתיקה המתמשכת הזו גוברת בשעה שמביאים בחשבון את המקום המרכזי שתופסת בעיית הפליטים בסכסוך הישראלי-ערבי. בעוד שהפלסטינים ושוחרי טובתם חוזרים ומדגישים את הצורך לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם למאות אלפי ערבים ילידי הארץ שגורשו מאדמתם ונושלו מנכסיהם ב”נכבה” של 1948, נציגיה ודובריה של ישראל בזירה הבינלאומית נמנעו ועדיין נמנעים מהבלטת עניינם של המוני היהודים שנפלו קרבן לרדיפות ולהתנכלויות שיטתיות בכל רחבי המזרח התיכון והמגרב באותה עת ממש.

כיצד אפשר להסביר את התופעה? התשובה, כפי שניווכח, אינה פשוטה או קלה לעיכול. מעורבים בה שורה של מניעים, חלקם אסטרטגיים וחלקם אידיאולוגיים, שמן הראוי להעלותם מעל פני השטח ולבחנם מחדש. בחינה כזו כרוכה בהצגת שאלות נוקבות – לא רק לגבי המדיניות הישראלית בעבר ובהווה, אלא גם באשר להשקפת העולם הניצבת בתשתית הרעיונית של המדינה היהודית. ואולם, לפני שנוכל לגעת בסוגיות רגישות אלה, התובעות דיון ביקורתי זהיר, יהא עלינו להזכיר עובדות מסוימות, שנקברו כמדומה בארגזי הארכיונים.

לקריאת המשך המאמר – לחצו כאן. לקריאת המאמר בגירסת PDF – לחצו כאן.

קרא עוד

4.5.2011

מה באמת מטריד את לונדון

מפגין בקהיר, פברואר 2011 (תצלום: מרים סולימן)

בסוף מרץ פירסם משרד החוץ הבריטי דו”ח מסכם לשנת 2010 על מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם.

לנוכח המתחולל בעולם הערבי, ניתן היה לצפות כי בריטניה תעמיד בראש סדר העדיפויות שלה את קידום זכויות האדם שם. אחרי הכל, מה שנגלה בבירור מאז דצמבר הוא לא רק הברוטליות האכזרית של המשטרים הערביים לנוכח ההפגנות, אלא גם העובדה כי הפרות זכויות אדם שיטתיות ומתמשכות במשך עשרות שנים (כמו גם מצב כלכלי עגום) הם אלה שהוציאו מלכתחילה מיליוני בני אדם לרחובות.

ואולם, נראה כי למשרד החוץ הבריטי יש אג’נדה קצת אחרת.

קרא עוד

5.4.2011

כנס דיפלומטיה ציבורית


התארחתי לצד מירי אייזן בתוכניתו של בן כספית בערוץ 23, “עושים סדר”, לדיון על הדיפלומטיה הציבורית של ישראל.

הראיון התקיים בעקבות כנס של המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר אילן ב-4-5 באפריל, שעסק בין היתר בעוצמה קשה ובעוצמה רכה, ברשתות החדשות הגלובליות ובמעורבות ארגונים לא-ממשלתיים. אני השתתפתי בפאנל על עיצוב מסרים, והתייחסתי לשיח זכויות האדם ולהשתלבותו בדיפלומטיה הציבורית הישראלית.

בין הדוברים בכנס היו מלאני פיליפס, פרופ’ איתן גלבוע, רון בן ישי, ד”ר מרדכי קידר, ד”ר רענן גיסין ועו”ד עירית קהאן.

קרא עוד

9.2.2011

סיפור של צד אחד

האי-מייל שהגיע לתיבת הדואר הנכנס עורר מיד את סקרנותי.

זה היה מייל מארגון Paideia, המכון האירופי ללימודים יהודים שמושבו בשטוקהולם, שתיכנן משלחת של עיתונאים זרים לסיור בן כשבוע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. המכון חיפש עיתונאי ישראלי אחד שיצטרף לקבוצה.

חשבתי שיהיה מעניין להצטרף לקבוצה שכזאת – וכך מצאתי את עצמי לפני קצת יותר מחודש בסיור עם משלחת של 12 עיתונאים זרים: תשעה משוודיה (מתוכם ארבעה יהודים ואחת פלסטינית שהיגרה מסוריה), עיתונאית מרוסיה, עיתונאית מטורקיה ועיתונאי מגרמניה. היו שם נציגים לעיתונות המודפסת, לרדיו ולטלוויזיה. שלושת הימים הראשונים הוקדשו לסמינר ביד ושם, יום אחד לביקור בחברון, יום אחד לבית לחם, יום אחד לתל אביב ויום אחד לשדרות.

מהר מאוד הרגשתי שהחוויה שאני עובר היא מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית בין ישראלים, פלסטינים וגורמים בינלאומיים. הביקורת, ההאשמה והדינמיקה שבתוך הקבוצה היתה מלווה מבחינתי באלימות מחשבתית קשה. מן הסתם לא יכולתי לענות או להגיב על כל דבר, אך כתבתי את רשמיי ואת מחשבותיי. כעת אני מפרסם מעין יומן של הימים האלה, שונה במהותו מפורמט הכתבה העיתונאית הרגילה, אך בעל ערך לא פחות לטעמי.

קרא עוד

5.11.2010

“קיומה של אונר”א – כישלון”

ג'ון גינג, ראש סוכנות אונר"א בעזה (תצלום: קרן היינריך בל)

היחס השלילי שחשים ישראלים כלפי אונר”א מובן לחלוטין. פעילות לא חוקית, כמו ירי טילים לעבר ישראל, לא תביא לפלסטינים את הזכויות שלהם. סוכנות אונר”א לא היתה צריכה להתקיים אחרי כל כך הרבה שנים – ותושבי עזה צריכים להוכיח לשכניהם שהם אכן מחויבים לשלום.

אלה הן כמה מההתבטאויות המעניינות ביותר שהשמיע בראיון נרחב ראש סוכנות אונר”א (UNRWA) בעזה, ג’ון גינג. תפקידה של אונר”א, “סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים”, הוא להעניק שירותי חינוך ורווחה לכ-4.8 מיליון בני אדם, שמוגדרים על ידה כפליטים נכון להיום – ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, בירדן ובסוריה.

פגשתי את גינג בחודש האחרון לשתי שיחות ממושכות פנים אל פנים. בין לבין, וגם לאחר מכן, המשכנו להתכתב עוד כמה פעמים במייל. בן 44, עורך דין במקצועו וקצין לשעבר בצבא אירלנד, הגיע גינג לעזה בפברואר 2006 לאחר ששימש במשרות הומניטאריות ברואנדה ובבלקן. שתי מטרות היו מבחינתו לראיון: האחת, לנסות ולפתוח בדיאלוג עם הציבור בישראל. והשנייה, לנסות ולשכנע כי יש להפריד בין המצב ההומניטארי הקשה ברצועה לבין הסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלסטינים. שני הדברים, לדעת גינג, לא צריכים להיות קשורים אחד לשני.

קרא עוד

4.7.2010

משהו רקוב בממלכת אמנסטי

גיטה שהגל וסמל אמנסטי העולמי

מה שיש לגיטה שהגל להגיד צריך לעניין כל ישראלי. אמנסטי אינטרנשיונל, הארגון שבו מילאה תפקיד בכיר עד לא מזמן, נוקט קו תוקפני מאוד כלפי מדיניותה של ישראל, והסב לה נזק תדמיתי קשה בשנים האחרונות. יחד עם ארגונים אחרים, דוגמת עדאלה ובצלם, היווה אמנסטי את המסד המרכזי לדו”ח גולדסטון, שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה ובהפרות קשות של זכויות אדם. אלא שאם הגברת שהגל מדייקת באבחנותיה, לא דאגה לזכויות אדם מכתיבה את קביעות אמנסטי, אלא דווקא דעות פוליטיות.

מה שיש לגיטה שהגל להגיד צריך לעניין גם את כל מי שאכפת לו באמת מזכויות אדם. שהגל, שנבעטה מהארגון לפני כמה חודשים ברעש גדול בגלל שהעיזה למתוח עליו ביקורת, אומרת שאמנסטי הפסיק למעשה להיות כלי במאבק נגד דיקטטורות ומשטרים חשוכים, והתחיל למרבה הצער להידמות להם יותר ויותר, לפחות בכל הנוגע ליכולתו להתמודד עם ביקורת. ואת זה אומרת ראש מחלקה לשעבר בארגון, שהיתה ממונה על השוויון בין המינים ושהקדישה את כל חייה למאבק בדיכוי ובאפליה מכל הסוגים והמינים. אותה לא צריך ללמד מה זה זכויות אדם.

קרא עוד

9.4.2010

התנקשויות ועברות קלות

מטוס ללא טייס שמופעל על ידי הצבא האמריקאי להתנקשויות

מטוס של חיל האוויר מבחין במבוקש בכיר על גג בית. המבוקש הנ”ל עומד בראש רשימות החיסול של הצבא מזה זמן רב, בגלל אינספור פעולות טרור שלהן הוא אחראי. מותם של עשרות אנשים רשום על שמו. המטוס מבקש רשות לירות על המבוקש, אלא שאז הוא מבחין באשה צעירה, ככל הנראה רעייתו של המבוקש, ניגשת לעברו ומתחילה לעסות את גבו. מה עושים עכשיו – יורים או לא? ומה אומר החוק – צעד לגיטימי במלחמה בטרור או פשע מלחמה בלתי נסלח?

לממשל האמריקאי, מתברר, אין בכלל ספקות. בראיון נדיר שהעניק לעיתון “וושינגטון פוסט”, סיפר ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA), ליאון פאנטה, כיצד אישר בדיוק במצב כזה לחסל את המבוקש. זה היה בבוקר 5 באוגוסט 2009, והמבוקש המדובר הוא בייטולה מחסוד, שהיה מנהיג בכיר בטליבאן והמבוקש מספר אחת של הצבא האמריקאי בפקיסטאן. מאחוריו היו פעולות טרור רבות ואחריות להפעלתם של עשרות מחבלים מתאבדים.

קרא עוד

30.3.2010

צדק ספרדי

בלתסאר גרסון (תצלום: נשיאות ארגנטינה)

קל מאוד לשלוח אצבע מאשימה לאחרים, אבל יותר קשה כנראה להתבונן במראה. כך לפחות מתברר מהחקירה המתנהלת בימים אלה בספרד נגד השופט בלתסאר גרסון, מי שניסה בשנים האחרונות להעמיד לדין מנהיגים מכל העולם וכעת מוצא את עצמו דווקא על ספסל הנאשמים.

מערכת המשפט הספרדית אימצה לעצמה תדמית של לוחמת בלתי מתפשרת במקרים של הפרת זכויות אדם. תחת עיקרון הסמכות האוניברסאלית, ביקשה ספרד בשנים האחרונות להעמיד לדין בכירים בממשל האמריקאי (בהם שר המשפטים לשעבר אלברטו גונזאלס) בגין טענות לעינויים במתקן הכליאה בגואנטנאמו, כמו גם בכירים ישראלים (בהם בנימין בן אליעזר ודן חלוץ) בגין ההתנקשות בסלאח שחאדה בעזה ביולי 2002. כעת מתברר כי בספרד מותר לחקור את כולם – חוץ מאשר את הספרדים עצמם.

קרא עוד